כותבים לאלונה

בית/כותבים לאלונה

אילה בן פורת

2020-05-13T14:01:03+03:00כותבים לאלונה|

שנה בלי אלונה, שהייתה לי חברה, מורה ושותפה.

זה מוזר כל כך שהיא איננה, אני לא מתרגלת. המון פעמים מתחשק לי לשלוח לה הודעה או להתקשר, ואז אני נעצרת.

אני חושבת עליה לעתים קרובות. נזכרת בשעות הארוכות שהעברנו בדירה החמימה והמבולגנת שלה בגבעתיים ובשיעורים שנמשכו כמעט תמיד עד אמצע הלילה. אחר כך, כשכבר הייתי בדרך הביתה, היינו עוד מדברות קצת בטלפון כי תמיד נשאר משהו שלא סגרנו, וממשיכות להתכתב גם אחרי שכבר הגעתי.

מתישהו החלטנו להקליט יחד אלבום. אלונה הפיקה אותו, ובחלק מהשירים גם ניגנה. הקסם הזה, שקרה כל פעם שנגעה בקלידים הוא חד פעמי ובלתי ניתן לשחזור. והוא קרה תמיד. אפילו כשרק רפרפה רגע קצר על הפסנתר כדי להדגים משהו בזמן שיעור. ״אלונושקה,״ הייתי אומרת לה, ״את כל כך מוכשרת, את חייבת לעשות עם זה משהו!״ וכל פעם זה הצחיק אותה מחדש.

חסרות לי השיחות שלנו, וחסרים גם הוויכוחים. אני מתגעגעת להבנה הדקה שלה; לכושר האבחנה ולניסוחים המדויקים; לרגישות הנדירה לכל זיוף – לא רק במוזיקה; לרצינות הגדולה שבה התייחסה גם לדברים קטנים לכאורה; למראה האצבעות שלה על הקלידים; לתה התפוחים שהיינו שותות אצלה בבית; לחוש ההומור.

אני בת מזל שהספקתי להכיר אותה.

היא חסרה לי מאוד.

אלונה טוראל באולפן עם אילה בן פורת, יוראי אורון ,איתן איצקוביץ', מיקי שביב, יובל סגל 2015

סגור לתגובות על אילה בן פורת

אגי משעול – אלונה שלי

2020-05-09T12:49:38+03:00כותבים לאלונה|

המוזות שלנו הכירו לפנינו. אלונה קראה את השיר שלי 'יום שני' במוסף 'תרבות וספרות' של הארץ, סיפרה שנדלקה עליו ומיד שמעה אותו מתורגם למוזיקה. לא ידעתי אז שאלונה הייתה אחרי תקופה ארוכה של הפוגת יצירה. אבל דרכן של המוזות שהן נושבות בעולם ומטיילות להן בין יוצר ליוצר, מציתות אותנו זה בזה. שמחתי מאד כמובן ואחר כך נפגשנו. הבנתי עד כמה רב היה המשותף בינינו.

מעבר לשכבת הגיל, היינו שתינו רגישות לבעלי חיים, גידלנו חתולים והאכלנו גם כאלה שלא היו "שלנו", אני זוכרת את החתולים שהסתובבו ליד ביתה, איך טיפלה בהם והשקיעה בהם טיפול רפואי אף שלא הייתה משופעת באמצעים. איך אהבה את שק ה'קטלי' שמצוי אצלי תמיד בבגאז' למקרה הצורך בדרכים, לשתינו הייתה לנו נפש לזה ורגישות המלווה לא פעם בצער בעלי חיים.

היינו שתינו מכורות למילים, שומעות את כל תיבה התהודה שלהן, את השפה שבתוך השפה, פרפקציוניסטיות בכל מה שקשור ביצירה ומודעות לכוח הריפוי שלה. אבל מלבד התדר הזה, חיינו גם בתדרים אחרים, כאלה של מלאכת החיים, שטויות, עניינים שבלב וכל מה שיש בין חברות נפש. גם אחרי תקופה שבה לא התראינו הרבה, יכולנו תמיד להתחבר לאותה נקודה ובאותה אינטימיות, כאילו לא עבר זמן.

אחרי אותו השיר, אלונה חזרה בגדול לג'אז והלחינה בטרנס שיר אחר שיר. ראיתי בזה זכות גדולה. הפרשנות המוזיקלית שלה הייתה מרתקת, דרכה הבנתי פתאום אחרת גם את השירים של עצמי והרגשתי איך נוסף להם נדבך אחר נדבך מהסוג שלא פיללתי. הכישרון שלה היה אדיר, גם כפסנתרנית מחוננת וגם כמלחינה שיכולה לרשום לעצמה קילומטראז' מרשים ביותר של שירים המבוצעים על ידי גדולי הזמרים בישראל.

נהגנו להיפגש אצלי בכפר, או בביתו של בן זוגה גיורא, יושבות ליד הפסנתר, לפעמים רק שתינו ולפעמים עם אחת הזמרות שביצעו את השירים. רמת הפרפקציוניזם שלה גבלה לפעמים במשעשע, כי היא למרבה הצער לא יכלה לשיר, אבל ציפתה לשווא מכל זמרת להגיע לשלימות שאיננה בנמצא. ישבנו עם רונית רולנד, עם אפרת גוש, עם יעל קידר ומאיה משעול בתי, עד שלבסוף, אחרי שעות של הקלטות אולפן עם טובי הנגנים, העמדנו מופע בשם 'פפואה ניו גיני' שהתקבל ב 2007 לפסטיבל ישראל והועלה בהצלחה גדולה. הזמרת הייתה חברתי קורין אלאל. היינו חתיכת שלישייה. המופע המדהים הזה שבו השתתפתי גם אני שזרמתי בין המוזיקה לשירים, נשאר לרוע המזל ללא תיעוד. ההקלטות קיימות, רבות מהן, אבל לא נמצא מפיק או בעל מאה, שיוכל להרים את הפרויקט לאלבום, ואני מקווה מאד שיום אחד יימצא אדם כזה.

מאד אהבתי את אלונה. את השקט שלה, את האיטיות האופיינית לה, כאילו התקיימה באיזה קצב אחר, פנימי, בחוקיות אחרת שלא כמו כולם. תמיד נראתה לי יפה כל כך. יופי הנובע מפשטות נעדרת פוזות. היא הייתה אחת הקוראות החשובות שלי, ותמיד כשכתבתי ועדיין כשאני כותבת, אני רואה אותה בעיני רוחי. את מותה חוויתי כמחטף. אני מלאת געגועים.

אלונה טוראל עם אגי משעול וקורין אלאל- צילום דודו בכר 2007

 

 

סגור לתגובות על אגי משעול – אלונה שלי

חני טורטמן-ים

2020-05-07T23:51:09+03:00כותבים לאלונה|

אלונת

 

שנה…המון זמן

וכלום…הרף עין.

 

כולם כותבים לך, כל כך הרבה אהבה

צריך לכתוב …'חברת נפש'…

האמנם צריך?

אבל לא כותב לי…

שנה אנחנו לא מדברות.

לא שומעת אותך!

רק את תנועת גופך, רואה-מרגישה

עומדת,הולכת,יושבת זקופה על הספה ומסתכלת…

לפעמים את מופיעה בסלט החסה "תוסיפי שום ורק קצת לימון".

 

דממה, שקט, ריק, אין…

רק רוצה לעקור אותך מהמסך, בראיון המופלא עם קוטנר…

 

אלונת,   איפה את???

 

                                        ההספד בלוויה

"אלונת"…כך קראתי לך

את קראת לי "חנוש".

 

סיטואציה הזויה: את במצב מאוזן…בארון…ואני במאונך ומדברת אישית, מול קהל, ועלייך!!!

אין תמונה כזו!!

עכשיו היא ישנה…

 

קשה,בלתי אפשרי להיפרד ממך חברתי האהובה…נפש ענוגה,עדינה ומיוחדת.

Unicorn, אמרה אודליה.

 

בבוקר, כשגיורא הודיע לי צעקתי: לא נכון!!! היתה לה הופעה!!!

"היא לא הגיעה"  הוא ענה.

רק אצל ברגמן, האומנות מצילה.

 

שלושים ושבע שנים, אנחנו חברות קרובות. מכירות את המשפחות. היית דודה אהובה לבן ולאודליה. חלק מהמשפחה. ביחד בחיים, בכביסה שהספקנו לתלות, או לא. במע"מ המציק כל חודשיים. בחתול החולה, או זה שנתקע על העץ או על הגג.    ביחד בספרים,בשירים ובסינמטק.   ביחד באהבות,בשמחות ובקשיים.  "חיים" קראנו לזה. "היום חיים קשה".

 

ובמוזיקה שלך. כל כך אהבתי לשמוע אותך מנגנת. בעדינות האין סופית, בקצב ובייצריות. היית סבלנית אלי – חסרת האוזן המוזיקלית. אמרת שגם נגני מוזיקה קלאסית לא תמיד שומעים…נגני ג'אז שומעים באמת!

אהבתי לראות אותך נהנית וחוגגת מהופעה טובה, ששמענו, מאילתורים שאהבת ובעיקר – כשאהבת דברים שלך, שהלחנת וניגנת.  ה בכלל לא היה מובן מאליו. היית כל כך ביקורתית. היה לך כל כך ברור – מה נכון ומה לא!

היו מקומות שהיית אבודה – מול בירוקרטיה ומול התנהלות כוחנית ובריונית. אבל היית כל כך מדוייקת, חדה ובלתי מתפשרת במקומות אחרים.  זו לא רק האוזן שלך, שהייתה מדויקת, זו כל הוויתך!!!!    זיהית ומרחוק, כל זיוף:  באנשים, באמירות ובאומנות. כבר כילדה, סיפרת לי, לא קנית את הממלכתיות והסיסמאות. "מפורסמים וידועים" לא הרשימו אותך. "איזמים" לא עבדו עליך ולא הוליכו אותך שולל.

תמיד חפשת את הנכון, האמיתי והמדויק. לתאם סרט, היה בלתי אפשרי, לפני שקראת את 'הגרדיאן'. 'הארץ' לא הספיק לצורך זה.

והחום, האהבה והחמלה…

כל מה שרצית זה חיבוק ואהבה, מול הבדידות בעולם הזה. ונתת מזה הרבה –  ולא רק לחתולים, שכבר הוזכרו – לאנשים סביבך. מתי וכשיכולת, נתת ואת כולך!! כדרכך – תמיד זה הכל. את הכל חווית בעוצמות. נפש עדינה ורגישה שכמותך  –  מול העוצמות…

אף פעם לא נתת לי ללכת למכוניתי לבד. גם כשזה היה, רק חמישה מטרים ובאור היום. לא עזבת עד שהתישבתי. ואת.. נשארת לבד…ליד המכונית…

אומרים שהלכת כמו שרצית, בבת אחת!! יפה וצעירה…כן כן. זה נכון, כך רצית. אבל …למה…למה…לא אחרת גם הפעם??? הרי תמיד היית מאחרת, לכל דבר ולכל מקום.  היית יכולה לאחר גם הפעם…

ביום שישי, אודליה לקחה אותי לשבת ליד שפת הים, והפלגתי לי איתך, שעות…בין השאר, תהיתי היכן רוחה של אלונת עכשיו? איפה היא היתה רוצה להיות?  במוזיקה – זה ברור.

לא מעל הים – אותו לא כל כך אהבת,

אלא  –   בלבבם של אוהבייך!!!

 

את נשארת איתנו בלב, בנפש וברוח – לעד!!!!

 

נוחי בשלום על משכבך, חברתי האהובה…

יהי זכרך ברוך!!!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סגור לתגובות על חני טורטמן-ים

מסע עם אלונה – גיורא רוזן

2020-05-07T21:53:57+03:00כותבים לאלונה|

 

מאי 2020

שנה לפרידה. בערב יום העצמאות, בשעה שמונה וחצי, ביקשת שאלווה אותך למכונית. נפרדנו בחיבוק. אני נשארתי בבית, את נסעת להופעה עם רונית אופיר ברמת פולג, מרחק חצי שעה מהבית. בשעה תשע רונית התקשרה. "היכן אלונה" היא שאלה, "דיברתי איתה לפני כמה דקות". ניסיתי גם אני להתקשר. לא היה מענה. היה ברור שמשהו קרה. בלילה ישבתי במשטרת נתניה. בבוקר הופיע בבית קצין משטרה ששאל "מה היא הייתה…?". הבנתי שאת כבר לא איתנו. הפרט היחיד שקיבלתי היה שמצאו אותך שרועה ליד דלת המכונית.

חיי השתנו.

הימים הארוכים שבין התאריך העברי, ד' באייר, לתאריך האזרחי, השמיני במאי, הם לי כשבעה מחודשת. לרגע אינני עם עצמי. את כאן, את שם. נוכחותך צרובה בהכרה, כמו גם זיכרון הפרידה ליד המכונית. אם קיימת מעת לעת הסחה – היא כווילון המוסט משם ובחזרה.

הפסנתר נשאר כשהיה. התווים וספרי השירה מונחים במקומם, הכוננית שלצד המטה בחדר השינה שלנו שמורה כשהייתה, עמוסה כשהייתה בספרי שירה, פרוזה והגות. צרור של ידע ורגישות למראשותייך. לפני השינה נהגת לקרוא לי שירה. כך ניתן היה לישון מחובקים בתוך שורה.

הכפכפים מונחים על המדרגה השנייה, בדרך לחדר השינה. כפכפים ריקים הם סימן לבאות. לא לריקוּת, אני חושב, אלא לתכונה המשלימה את עצמה. בבית שלנו הם מכילים נוכחות חסרה. רק שתי רצועות ושתי סוליות דקיקות, ובכל זאת הם מחזיקים את כולה. נהגתי לומר לאלונה, הכפכפים כל כך דקים, עדיף להחליפם, שלא תמעדי. אבל היא נותרה בשלה. והיום הם במקומם, בהמתנה. וההמתנה היא תנועה בזמן. נוכחות המבקשת להתמלא.

שונים כל כך, הגענו לאחדות מעולמות תוכן רחוקים, אבל הוויית היום-יום, השקפת העולם, סביבת החיים, מתאר ימי הילדות – כל אלה היו כל כך דומים ותואמים. גם אם דרכנו על ציר הזמן הייתה שונה ואחרת, היה לנו רוחב אופקי דומה. מהמקום הזה נפגשנו – למרות שעל פני הדברים שני קווי חיים מקבילים לעולם לא נפגשים. זה קרה כי עולמך ועולמי התקרבו כל כך בצוק העתים עד שהיו לקו חיים אחד. בשנים המשותפות שהיו לנו, הצרנו יחד את המרחב ולא את האופק, השלנו כמעט את כל החיצוני לעולמנו המשותף, כדי להיות במקום המדויק והמתאים לנו ביותר. ואז הרחקנו למקומות לא צפויים. התחדשנו כל כך, עד להרגשה שניסחנו שנינו, שאנו בוראים הוויית חיים חדשה.

אלונה הכירה בכך שהחיים אינם תהילה, למרות שזרים רבים הונחו על ראשה. הייתה זו ודאי הילדות שעיצבה בתוכה את הצניעות והחמלה, שהתאחו לכלל מושג שלא קיים אלא באדם שידע לשוחח עם רמש, חתול וציפורים בשפת הרוחות. ואילו לא עמדתי לידה כשזה קרה, לא יכולתי להאמין שעומדת לידי אישה היודעת להיאחז בחוזקה גם על בלימה. לעיתים כמו צופית על זרד: לדבר בשפות כל-חי, שאינני מבין, ופוענחו לי בתמלול לעברית בזמן אמת, שפות שהיו לה עמדת הארקה בין שמים לעומקו של כדור הארץ.

אלונה מתפלאת כל כך שיכולתי לעשות כמה דברים בעת ובעונה אחת. היא מחבקת אותי כאשר אני עושה "פי שבע" ממה שהיא מספיקה. אבל היא קונה אותי בשיר אחד של שימבורסקה אותו היא קוראת לי ברגע לא מתאים.

לאלונה לא היה זמן שעוני, כי היה לה כל הזמן שבעולם. אם בשנים הראשונות לחיינו יחד, לא יכולתי לשאת את מה שנתפש על ידי כחולשה, אזי בשנותינו הבאות הבנתי, ודי בזכותה, שאין דבר כזה "זמן" אם ב"אין-זמן" מתהווה תובנה.

במונחים של יום-יום, אפשר להגדיר "כישורי חיים" כמושג המייצג יכולות פונקציונליות. יישומיות. תפקודיות. התאמת הכישורים לדבר שיש להשיגו. אבל מה לעשות: היו ימים שאלונה קמה לכלום. כלומר, אל תוך קריאה ואל זמן חלום. וכך קרה, שבלעדי צרכים נדרשים, הייתה נשארת בבית בלי כל כוונה לתת הסבר לעצמה. למרות שהיו שם גם רגעים של תסכול מחוסר היכולת לעשות את מה שאחרים ממלאים כתכלית שיש לבצעה.

אני רואה אותה יושבת במטבח ליד שולחן האוכל, מולי, חושבת. כמה עמוק הוא המראה של אלונה חושבת. לאן היא חודרת, מה היא אומרת אחר כך. חתול נכנס. אלונה מלטפת. "אז יש אהבה", אני חושב לעצמי. אלה רגעים של שקט מוחלט, שרק חרק יידע לקרוע אותה מתוכם. פעם היא אמרה לי, שכך היא הלחינה את המשפט לשיר – ולא הוסיפה. התיישבה על הספה, ובעט מיוחד לה, בצבע טורקיז, שירבטה דף שאחר כך הפסנתר דפדף לתוכו. ואז הכל כבר נעשה קל כל כך. אולי הייתה זו זקיפותה המאוד אופיינית – בעמידה, בישיבה וכשניגנה, תמיד הייתה משירה מבט. היא אהבה לשמוע מילים חמות על יופייה, ואני אהבתי להחמיא לה.

מילדותה, סיפרה לי, "הייתי תמיד קשורה לחתולים. תמיד." ומאז כשהיינו ביחד וכך תמיד, הייתה לה קהילה של חתולים לצד ביתה ברחוב הצנחנים 33 בגבעתיים. הייתה גם חתולה בבית, והיו שלושה חתולים שעלו את כל ארבע הקומות ושכנו בימי חורף על שטיחי בגדים ישנים ליד דלתה. השכנים שמשמאלה, שרון וגל מידן, גם להם היה חתול לבן זעפן, והייתה שם שכנות של חברות עמוקה. לימים, הפך גל לרופא המטפל בזקנים, ולא פעם נקרא לתת לנו עצה כשהגב התחתון נזקק לשימת לב היוצאת מגדר הרגיל. גם שכנתה וחברתה עירית אביר, אדריכלית צעירה, הייתה לה דלת פתוחה לרעות חמה.

לא אחת היה גור תועה מטפס אל גג הבית מבלי לדעת כיצד ייחלץ. אלה היו שעות בהן נתפשה אלונה בחרדה. היא הכירה חרדות וטביעה בתהומות. חתול תועה שאין לו מוצא היה לדידה תחילתה של חרדה. לעתים שעות ארוכות של מאמץ לא ליפול בעצמה לעומק החרדה. אלה היו הזמנים של התושייה המושחזת, ובדיעבד גם לאחר פעולת הצלה, לא הייתי מבין איך בדיוק זה קרה. באחד הימים עלה גור לראש עץ. הסתכל ותפס, נעץ את טרפיו, עלה ונתקע. חתלתול על ראש עץ בין שמים לארץ, מיילל חסר אונים, בלי מילים. בחצר הבית, מתחת לעץ גדול ושברירי, נעמדה אלונה, ובריכוז מופלא היא מדברת עם חתלתול בעברית רכה. מדברת מלים מילים, מושיטה יד מכוונת, עושה תנועות ביד מסמנת ובאצבע מורה. הרבה מתח באוויר: אלונה והחתלתול. היה שם רגע של "פתאום" – שלח החתלתול רגל לאחור ונח. והיה דיבור, ורגל נגדית. נח, גולש לאחור ונאחז. שורט את העץ ומכוון עצמו לעבר היד, ועוד מילים, והוא נאחז בין גזע לענף. תנועות היד היו ארוכות ואליפסיות, ובקצב אחד יורדת היד ברכות, ממשיכה ומכוונת. והחתלתול יורד, נאחז, מחליק על ענף יציב. מתבונן באלונה למשך דקה ארוכה ומזנק אל הקרקע הבטוחה. אלונה לוקחת אוויר ואני אומר לה, "אלונה, איזו דרמה". זה היה רגע של חיבוק ואושר. כך הצטרף גור חדש לקהילה. לכל חתול היה שם, ג'ינג'י שובב, ממושקה (אימם של גורים רבים), אפורקה העיוורת, שחרוקה, והיו גם חתולים עם שמות של אנשים. שמו של חתול או חתולה לא היה עניין של מה בכך: שם הוא אופי, הוא לשון הדיבור והזמנה ליחסים ולהאנשה המוחלטת של היחסים בינה ללהקה. האם החתולים קראו לאלונה בשמה כאשר מכוניתה התקרבה לביתה, כאשר קשקשו בין רגליה כשפזרה מלוא החופן גרגרים, או שטפה את כלי המים שהשכן הזעפן רוקן בימי הקיץ הלוהטים?

חתול חולה זכה להכרה מיוחדת. המנשא לחתולים היה תמיד במושב האחורי של מכוניתה – והיא הייתה מסיעה את החתול החולה לווטרינר. חתול שנזקק לניתוח זכה לו בנדיבות – בבוקר היא הייתה מבקרת בחדר ההתאוששות ובלילה דואגת. מתעוררת, קמה, מהלכת ושבה, לילות רבים חלפו כך, נים-לא-נים. האישה שהכול ראו בה מוסיקאית גדולה ספגה כך את מנות החמלה ואת מידות הצניעות. חתולים אינם בני אדם, ותומם, כך למדתי, עמוק וחף מכל מילה מיותרת. שלושה חתולים יתומים, בני משפחה אחת, נמצאים איתנו כאן בבית ליד הים. כל ליטוף שלי מתקבל בהוקרה, אבל אני חש שהמגע שלי חסר את המגע שלה.

בבית ליד הים, בין עצים כפופים ורבי צל, שולט הירוק. בבקרים המוקדמים הייתי עד לשיחות נדירות בין אלונה לציפורים. היא נהגה להתיישב בפינת המיטה, פניה אל החוץ הרחב. הן היו מצייצות ואלונה הייתה משיבה. לכל צפצוף יש סולם, והיא הייתה משיבה בקול תואם. כך הן דיברו ביניהן לעתים דקות ארוכות. כשהזדמנתי לשם, היא הייתה מתרגמת עבורי את ציוציהם, "בוקר טוב גיורא, בוקר טוב". אחרי שנפרדו חזרה לתנומה ארוכה, שקעה מכוח הכבידה לשנת בוקר מחיה. כך הייתה קמה, כאשר החיים היו כבר כסערה, לחיבוק ראשון של בוקר מאוחר.

אלונה ידעה שפות אחדות. שפות עניינו אותה, והייתה מתעמקת במילונים ישנים. כאשר למדנו יחד, באופן כמעט יום-יומי, היה השולחן עמוס בהם. הדיוק היה חשוב לה כל כך. לנו זה היה גלגול עמוק בתוך תרבויות ומדעים. ובין השפות היא ידעה את שפת החתולים כפי שידעה את שפת הציפורים, כפי שהיא ידעה ולמדה את שפותיהם של אנשים – שלטה באנגלית על מכמניה, באיטלקית ובגרמנית ואפילו ביידיש קראנו משיריו של איציק מאנגר. העניין לא היה רק במילים אלא גם בפענוח המשמעות והקשריה, כפי שבאו הדברים לידי ביטוי במסעות אל תוך המילונים.

חדות השמיעה של אלונה העניקה לה את היכולת לזהות את אופיו של הכותב ושל המדבר. ובהתאם, ידעה אם להתקרב מאוד או להתרחק מאוד. אבחנות דקות כל כך לא היו לי מעולם, אולי משום שאני פשרן מלחרוץ עמדה אפריורית. לימים, אני מודה, כריתי אוזן יותר ויותר לאבחנותיה. ודומה שמרגע מסוים בחיי יכולתי להרשות לעצמי להיות יותר החלטי במיון חבריי ובמינון קשריי.

לאלונה, אמרו, הייתה שמיעה אבסולוטית. אבל שמיעה כזו, מעבר להגדרתה הקוגניטיבית המדידה, התבטאה אצלה ביכולת לזהות באמצעות הצליל את אופיו של האחר: כאילו היה הצליל מכשיר דימות הסורק ומסמן את תודעתו של האחר.

את התכונות הללו אין להכיר בביוגרפיה היצירתית של אלונה, שכן קשה היה לזהות מתוך היצירה המוגמרת שלה, בין אם זו הייתה הלחנה, נגינה או הפקה את ממדי הידע, השקפת העולם, הטוהר הריגשי והיכולות שקליפתן החיצונית מכונה בז'רגון "עמקות וכישרון". יצירתה לא סימנה את עומק הנפש המורכבת שהיתה לה, את אורח חייה ההרמוני שנדירותו היא מעבר למה שמכונה "כשרון ענק". חבריה הקרובים מאוד ידעו לעתים מה אלונה אינה מוכנה לעשות, אבל פשר הסירוב נשאר לעתים סתום. אני שהייתי במשך תקופה שותף שקט להחלטותיה (ואגב, בלי כל יכולת להשפיע עליה) – למי לתת שיר חדש, או למה להימנע – יודע שאלה היו בחירות קשות שהסתמכו על שמיעתה האבסולוטית ועל עמדותיה המוסריות שפעלו כתער חד במבנה נפשי מורכב שהשליך על אורח חייה.

השיחות עם ציפורים, הדיבור עם חתולים, אהבת השפות – הם חלק מהיכולת של אלונה "לדבר איתך" מהמקום שהאחר אינו שומע. קול שהוא מעבר להדהוד, ותקשור שהוא מעבר לשפתנו.

ארבעה ימים אחרי מותה היא שלחה אליי את המכתב האחרון. זה היה יום לפני ההלוויה. ישבתי ליד שולחן הכתיבה כדי לנסח את מודעת האבל שהתכוננתי לפרסם בעיתון "הארץ". השעה הייתה חמש אחר הצהרים. בתוך שעתיים סוגרים את העיתון בדרך להדפסה. במחשבה על הדדליין, התיישבתי מול המחשב, עיצבתי מלבן והקלדתי בתוכו את השם אלונה טוראל. מראש היה ברור לי שזה העיצוב הנכון ושאין להוסיף ז"ל לשמה. ז"ל אינו צירוף שאלונה הייתה יכולה לשאת. אבל שם שאין תחתיו אמירה משאיר את המודעה חלולה. מנגד, ברור היה שלא אנסח טקסט שגרתי. מה כן?

קמתי מן הכיסא, סובב מקיר אל קיר, ועם שובי לשולחן הכתיבה מצאתי על המסך טקסט, והוא מובא כאן כפי שהיה:

מכתב אחרון ששלחה אלונה לבן זוגה גיורא רוזן. המכתב הגיע שלושה ימים לאחר מותה.

כעת חיה התהפך עליי עולמי. הדפסתי, שמרתי ומיד שלחתי לחני ים-טורטמן, חברתה בנפש של אלונה שהכירה יותר מכל אחד אחר את עולמה, ולאגי משעול. ביקשתי לתעד את הלא יאומן ולשמור עליו. חני חזרה אליי מיד ואמרה "זו אלונה", כלומר, היא אישרה שזה הטקסט שלה. כך או כך, אלונה ניסחה את הטקסט שאחרי קיצור ועריכה הצמדתי למודעת האבל. אגי משעול אמרה לי שעליי להוסיף בקצה מודעת האבל "אלונה טוראל" כדי שיהיה ברור שזו היא שכתבה אותה ולא אני.

את הסיפור הזה, המופלא מכל בינה, סיפרתי בהלוויה וב"שבעה", ואני נושא את המכתב האחרון בארנקי (תמיד) וקורא אותו פעם אחר פעם כאשר מדובר באלונה.

מודעת אבל- טוראל

הופעתו של המכתב מחייבת הסבר. מעבר לפלא הופעתו הוא לא היה מעשה שגרתי של כתיבה: אלונה מעולם לא כתבה על המחשב שלי. לא היה קובץ, ולכן לא יכולתי גם לאתר את המכתב ששלחה אליי. הדבר היחיד שאלונה עשתה על המחשב שלי היה ללמוד על היקום. שעות הייתה לומדת אסטרונומיה, בכוחות עצמה, קוראת ושומעת הרצאות. לעיתים הייתה מזמינה אותי להרצאותיו הנפלאות של פרופ' לורנס קראוס ואחרים. בשבילי זה היה עולם חדש, ולקח זמן עד שאלונה הצליחה לקרב אותי לעולם התוכן שהעסיק אותה יותר מכל, לרבות המוסיקה, במשך השנים שקדמו למפגש בינינו. הבקיאות הרבה, הידע וההבנה המורכבת שגילתה ביקום ודאי אלי פשרו לה, כפי שספדתי לה מול ארונה, לבחור את הכוכב אליו חתרה על שביל החלב.

אבל בעיניי, הקשרו של הטקסט היה ברור מאוד. אלונה ואני סיימנו באותם ימים השתתפות פעילה בסדרת הרצאות של איתן בולוקן על לידה ומוות בזן בודהיזם ועל מורשת דוגן. זו הייתה חוויה פנימית משותפת לנו, מילוי נפשי, בחינה של יחסינו בין קיום ואי-קיום, חיים ומוות. אחריה יכולנו להישאר כאן שנינו בשלום או לעזוב בשלום. אלונה הלכה לפניי, אבל הייתי בשל גם להפוך הדברים. עכשיו ברור שאני בשורה.

אלונה ניסחה את מכתבה האחרון אליי מתוך תמצית התובנה של הוגה הזן היפני אייהי דוגן זנג'י, שאת השקפת עולמו והקשריה הפילוסופיים למדנו יחד מהרצאותיו המעמיקות של ד"ר איתן בולוקן, שהפך לימים לנפש קרובה לנו, (מאמר פרידה שלו מאלונה על לידה ומוות נכלל באתר לזכרה). העיסוק שלי בצ'י גונג והקריאה המשותפת בהגות הדאו והזן הוסיפו נדבך של הקשבה, והיא, שהלכה גם בדרכו של ג'ון קבט-זין, ידעה לצלול איתי, ללא טיפה של דתיות או אזוטריות, אל הזיקה שבין התודעה לעצמה וליקום שסביבנו. עולמנו השתנה. דרכה לצניעות ולחמלה לוטשה, ואני בדרכי עדיין רחוק ממקומה.

ארבעה ימים לאחר מותה של אלונה, התקשרה אליי אישה בעלת קול צעיר, והציגה את עצמה כעירית אביר, השכנה של אלונה. קראתי, אמרה, את הודעת הפייסבוק שבה פירסמת את דבר מותה של אלונה. ביקשת, כדי שתנוח במנוחה, שנאכיל את החתולים שלה. רציתי שתדע, שיש כאן אוכל ומים, אבל להקת החתולים הממתינה נעלמה מהרגע הראשון. כבר שלושה ימים שהחתולים אינם מגיעים, אמרה.

השיחה עם עירית טילטלה אותי. איך לשאת את האנומליה הזו? איך לקבל מציאות שמעולם קודם לא נחשפתי לכמותה? להכיר בכך שמותה היה רצוף בתדרים העוברים בדרכם דרך חושי החתולים (כיצד להבין שכל זה קרה לאחר המכתב האחרון ששלחה אליי ארבעה ימים לאחר מותה) מציאות נכוחה שהיא מעבר לגבולות היומיום, עמוק בתוך התודעה החמקמקה שלנו, בני-האנוש.

המפעל המוסיקלי הגדול והחשוב ובעצם האחרון של אלונה היה הלחנה של שלושה עשר שירים של אגי משעול לג'ז ישראלי. המעשה התרחש משיר לשיר, כשאנחנו יחד, והיא יושבת שעות על הספה הדהויה, קוראת. היא חיפשה כיוונים בשירתה של אגי, שיש בה ארוס נפלא והומור רך וחכם – ההומור הייצרי של אגי ושל כל ציקדה שצירצרה. אלונה התחברה עם פאתי הכפר לצד הטבע וביתה החקלאי של אגי שיש בו טווס ואווזים, וצריף וחתולים לרוב, והכל בטעמו של אפרסמון מתוק, כפי שהם כולם מופיעים בשירתה בחבירה ייחודית כל כך. כוחה של אלונה היה בין השאר ביכולת לזהות, כלאחר יד, מוסיקליות בתוך טקסט שירי שאחרים, גם אם הם יידעו לקוראו במטען רגשי כזה או אחר, עדיין יקראו אותו כטקסט. אלונה שאהבה שירה והכירה שירה ומשוררים, לא בהכרח חיפשה בהם את המוסיקה, אבל למי שניחן בה היא ידעה להחזיר תודה. ואמנם חלק גדול מעבודתה כמוסיקאית הייתה עם שירת משוררים ומשוררות.

למופע הג'ז לשירתה של אגי משעול, הזמינה אלונה קבוצת מוסיקאים שאהבה. את יוראי אורון, איצקו (איתן איצקוביץ) וניצן עין הבר. ההרכב הכלי היה מושלם: כל נגן, אמרה לי, הוא מוסיקאי. וזה היה לה חשוב לומר. אבל למוסיקה הזו היא התקשתה למצוא זמרת. משהו לא עבד שם עד הסוף. מכל מי שהיו סביבה, לא הייתה זמרת ג'ז ללכת אתה. והניסיון עם קורין אלאל, עמה עלה המופע לפסטיבל ישראל ב- 2007 היה דומני חד-פעמי, וכן לא עלה הניסיון עם אפרת גוש שכבר נחשבה לזמרת מעניינת אבל עוד בתחילת דרכה.

מהמופע הזה נשאר רק רקורד חלקי. הוא צלל באיבּו. דומה שהיו עוד שתי הופעות ודי. מהר מאוד מצאה עצמה אלונה מממנת את ההרכב מאפס המשאבים שהיו לה. אלו היו ימים של אכזבה גדולה, ואולי בעצם הפייד-אאוט שלה מכתיבת מוסיקה, מהלחנה של ג'ז, שהיא כל כך אהבה. אחר כך הייתה המוסיקה רק פרנסה. ומאוד קשה. היו גם ימים ארוכים שלא היה גיג ולא היו תלמידים.

הופעתה המחודשת של הפלטינה, בעקבות הופעת תקליט הוויניל שלה ב-2017, נטעה באלונה זיק של תקווה שאולי ההרכב ההיסטורי יצליח להמריא למקומות חדשים. לפני כל הופעה היו לאלונה רגעי התחדשות וחיפוש דיאלוגים מוסיקליים להם השתוקקה. ובהופעות היא המוסיקאית ידעה להניף אגרוף של מנצחת על הרכב בשיאי הנגינה. זו הייתה תנועת יד משכנעת, שכל מי שצפה בה לא יכול היה להישאר אדיש לה ולכן התרומם עם קו תנועת היד והתאגרף בתוכה. ואני כל כך הייתי גאה בהנפת היד הזו שבאחת שתלה אותי אל קרקעית האהבה.

היא ניגנה עם רונית אופיר במשך שנים – חברות טובה שנמשכה לאורך זמן ומאות קילומטרים של נסיעות מיישוב ליישוב, בין אירועים ציבוריים ומשפחתיים. גיג אחר גיג, מסע מייגע, ובמשך כשנתיים הן הרימו תוכנית נפלאה משרי אלונה – הכל בבחינת פרנסה. ביום הזיכרון לפני שנה הן התרוצצו מאירוע זכרון אחד לאחר ובערב, בדרך להופעה של ליל העצמאות ברמת פולג בנתניה, היא הגיעה למקום וקרסה.

אלונה חיה איתי כבת זוג. משק בית משותף. בכל יום הייתה מגיעה לדירתה בגבעתיים כדי להאכיל את החתולים, ולעתים כדי ללמד שעה, לישון לילה כדי להגיע למחרת בבוקר לרופא או כדי לסיים את הדו"ח למע"מ.

משפחתה של אלונה, אחותה חוויק, גיסה ניסו והאחיניים, היו לה כצילו של עץ תאנה. בחגים ומעת לעת היא פקדה אותם בטבריה ומאוחר יותר בכרכור. הייתה להם קבוצת ווטסאפ משותפת, יכולתי לצפות מפעם לפעם בתעלולי הנכדים, שבעיניה נחשבו גם כשלה, ובימי הולדת היא הלחינה להם שירי ילדים אישיים, אותם שרה לי לפני ששלחה. עם האחיינים היא חידדה את מוחה בתשבצים מורכבים והיה שם גם הומור להתפקע. ולצחוק אלונה אהבה. היה לה הומור חכם, אבל גם יכולנו להשתטות.

מאז שנפרדנו אני כותב לאלונה מתוך הקול שלי. הכתיבה קצרה, לעתים תכופה ולעיתים שותקת, וחוזרת. הכתיבה היא פרגמנטרית ומשויכת לנו, זו שיחה שיש לה הד, גם משום שאני נוהג לקרוא אותה בקול. אבל אני יודע שאלונה שומעת קולות שהם מעבר לחושי. ודאי שאמירה כה נחרצת מעוררת תמיהה או הרמת גבה, אבל למה היום החתולים היו כה שרועים מולי בהכנעה? למה החזק בהם התקשקש ברוך בין רגליי? למה היום לא הגיעו ציפורים? מה שקט ומוזר היום הזה, שנה למותה.

כך נסגר מעגל חיים שתחילתו בילדות ברמת גן, בכיתה אחת בבית ספר "יהלום". חיים משותפים בין שכונות וגנים בעיר בורגנית ליד גבעתיים הפועלית. בדיוק בגבול בין שתי הערים גרה אלונה בבית עם גינה וחצר שגבלה בחצר ביתה של משפחת אלדמע, שם ניגנה לראשונה בגיל שלוש "בפסנתר של השכנים". ומאז, במשך עשרות השנים שלא נפגשנו, נפתחו אותם קווים מקבילים, שהחלו להיסגר בתחילה במופע אינטימי לשירתה של לאה גולדברג שהיא יצרה יחד עם רונית אופיר וליביה חכמון – שתי חברות לדרך ארוכה, וסופם בפרידה.

אין לי אפילוג לסיים בו את ההליכה המשותפת בדרך שאין לה סוף, אלא הכרה שהסוף תמיד מזמן צעד נוסף של התחלה חדשה, המחזירה אותנו בכל פעם לסיום שהיה. לא עם הגורל צריך להשלים, אלא עם ההכרה באחדות הזו – ואין זה משנה כלל מתי היא התרחשה, קיומה הוא כבר מהות חדשה.

 

תודות

סמוך ליום השנה לפטירתה של אלונה שוחחתי עם כמה מחברינו, שייעצו לי לפרסם פוסט בפייסבוק, צילום של אלונה ושיר, וכך לשרשר את ציון השנה "מפה לאוזן", לצד שיחות שאקיים עם מוסיקאים ואנשי תקשורת. אבל אז שוחחתי עם עירית אביר, ידידתה של אלונה, שהציעה מיד לנסות ולבנות (בהתנדבות) אתר מכובד. וכך החל מסע מהיר. נמצא בונה האתרים יהודה תירם שהתנדב מיד, ומכאן, פעלה בעיקר עירית כמנהלת האתר. במיומנות, סבלנות ואהבה לאלונה היא ליקטה את מרבית החומרים הנמצאים עתה באתר. חלקם נמצאו שמורים בארכיון הממוחשב של עירית וקישורים שהיא איתרה, והיו גם חברים וחברות אחדים בהם חווה אלברשטיין, יאיר דגן, יהודה זיגמן, ארכיון "הארץ" וגם אני, כדי למלא את האתר לקראת יום השנה. חיפשנו, ואנחנו עדיין מחפשים, מוסיקה, תווים, קליפים של הופעות, הקלטות (מהן נדירות) וצילומים, המונחים בארכיונים של צלמים ואמנים.

נאסף חומר רב ועיניכם הרואות מה עשיר הוא האתר של אלונה טוראל, ואני יודע שיש עוד חומרים רבים נוספים. כל המעוניין לתרום חומרים, כולל כתיבה אישית הקשורה בזכרה של אלונה, מוזמן להעבירם אלינו, ואנחנו נבחן אותם ונעלה אותם לאתר שהוא דינאמי ופתוח לכל.

 

 

בית העלמין, ראשון לציון   8 במאי 2019

ה ס פ ד 

אלונה, הרבה לא אדבר אלייך כאן. דברים קצרים. עכשיו ממילא כבר יש לנו זמנמרחב. כמשמעותו.  עוד הערב אספר לך מה היה בשיעור של ד"ר איתן בולוקן, שידובר בו על חמלה. שיעור שחיכית לו, ושבעטיו ביטלת הופעה…

שלושה חודשים למדנו יחד על "לידה ומוות", מסעות בתוך הזן בודהיזם של דוגן. הרחבנו ראות וזכינו בהשראה חכמה. כמעט לילה לילה למדנו טקסטים ופרשנות. לא הייתה מילה שלא הפכת והוספת להפוך בה. שעות למדנו אסטרופיזיקה מפיהם ומפרי עטם של גדולי האסטרופיזיקאים. וכך, דרך עניינים אלו של תוכן ומהות, נפתח  לי אט אט חלון לעולמך הפנימי העשיר – לאותם ממדים חסרי זמן ומרחב, אל מרחבי האינסוף של פלנטות וכוכבים.

איך אמשיך לבד עם כל המתמטיקה, תאוות הידע  והסקרנות הבלתי נלאית. אבל את הרי מכירה אותי, אני אהיה שם בשבילך ובשבילי. שהרי זה ההסכם בינינו.

איתי חיית בתוך עולמות כל כך שונים. מוסיקה כבר לא הייתה הדבר שהכי חשוב לך, הגם שהוספת להוציא ממנה פרנסה דחוקה ולשמור על קשר עם תלמידים אחדים שאהבת, כמו גם עם אותם מוסיקאים שבחרת לקיים דיאלוג איתם, אמנים מוכשרים וחפים מאגו. הניסיון הנועז האחרון שלך בשדה זה היה להלחין 12 שירים של אגי משעול. ג'ז ישראלי מקורי, לא חקייני. המשך היצירה שלך היה מוקדש לילדי המשפחה האהובה שלך. מוסיקה לילדים.

אליי הגעת כבר עם ידע רב מן העולמות הכי שקטים. בתחילה עם ג'ון קבָּט-זין, איתן בולוקן ודוגן, שלמה בידרמן. ואחר כך מצאנו את עצמנו גולשים בתכיפות גוברת, אך כמו באקראי, לקריאת שירה. את אגי משעול פענחת בפרשנות משלך, וכאמור הלבשת לה, כמו יצירה על גבי יצירה, מוסיקליות  מסוימת שרק אוזנך יכלה לקלוט. כך את צבטייבה וכך גם את שימבורסקה; וקראנו ביידיש את סוצקובר ויחד חקרנו בתוך השפה הזו שדלינו מתוך כלום. הכישרון שלך לשפות אפשר לנו לחקור בהן, בגרמנית, באיטלקית וכמובן באנגלית.

הבוקר לא היית לצידי כדי לספר לי מה אמרו לך הציפורים. לא שוחחת איתן בשפתך ולא תמללת לי את ציוצן. בלילה לא דילגנו על חשופיות בשביל אל הבריכה. היי שקטה, אלונה, דאגתי לחתולים בגבעתיים, והרגעתי בליטוף את החתול הג'ינג'י שאהבת.

ועוד מילה על חמלה: לכאורה, מונח רב-פירושים. רבות דיברנו על כך. ובכל זאת, נדמה לי שזו המצאה שלך. כי קודם שפגשתיך דומה שלא פגשתי מעולם חמלה כהווייתה. פשוט לדבר על חמלה, וכמה קשה להיות חומל במלוא מובנה.

אלונה, לא פעם בחייך אמרתי לך שאני מודה לך על שאת איתי. עתה אני שב מודה לך על שהיית איתי. הזוגיות שלנו הייתה שילוב של אינטימיות ואחריות. נכסים מושגיים שניסחנו אותם כממשיים.

קשה לי שלא לדבר גם בשמם של חברים. עם חני חברת הנפש שלך הגעתי עד כאן. גם עופרה ורמה, חיים ודפנה, רותי וגדעון, שרון וגל, גם רונית אופיר כאן, יוראי ואיצקו וכל כך הרבה חברים אחרים, ממש כאילו הייתה זו החתונה שלנו.

למדת מדוגן על "לידה ומוות", ואת יודעת מהאסטרופיזיקה איזה מסלול ביקום יש לבחור כדי להגיע לכוכב הלכת הנכון. זמן מה יעבור וגם אני אגיע. הלוואי שאוכל להוסיף ללכת לבדי בדרך שבה הלכנו יחד עד יום חמישי שחלף. נפרדנו פעמיים

ומשפט אחרון:  אמש, בעודי מנסח את מודעת האבל שפורסמה היום בעיתון "הארץ", עלה על מסך המחשב, כמו מן האוב, טקסט קצר ומנוסח. אקרא אותו מילה במילה:

כשאני חוזרת לכתוב נעמדת מולי ההבנה העמוקה: תהליך היצירה מתחיל מאבל.

בניגוד למחשבה שהוא צריך להתחיל משמחה, תהליך היצירה יכול להתחיל מפרידה, מוויתור,

מכניעה, מהתרוקנות.

מהמקום החסר, מהמקום המבקש להתמלא מחדש.

אלה המילים של אלונה. משפטים לא ערוכים, בלי תאריך ובלי נמען. על המחשב שלי, על המסך שעלה מול פניי. אתמול, בשעה חמש אחר הצהריים.

אילון, נעם, גיורא.

 

סגור לתגובות על מסע עם אלונה – גיורא רוזן

איתן בולוקן – שתי תמונות שחרור

2020-05-07T10:14:33+03:00כותבים לאלונה|

סַמסַרַה פירושה נדודים. נדודי התהוות וכיליון בלתי פוסקים; לידה ומוות, מרגע לרגע, מחיים לחיים ושוב מרגע לרגע. עולמות מתהווים וכלים ואין רגע דל. סמסרה היא הסימולטניות הבלתי ניתנת לתיאור של לידתי ומותי עכשיו, אך גם הרציפות הבלתי נמנעת בין לידתי בעבר ומותי, שכבר בא. סמסרה פירושה נדודים בים השוצף של ארעיות ושרירותיות. סמסרה פירושה גם הסכסוך המתמיד בין סמסרה ונִירווַאנַה.

אדם יכול לשאוף להיחלץ ממעגל הלידה והמוות. להגיע לשחרור מוחלט. לפרוש מהנתיב הכולא אותו לגורל חוזר ונשנה של לידה, זקנה, חולי ומוות. אדם יכול לשאוף להיחלץ מהעולם הזה, אחת ולתמיד. להפסיק את הסחרור. אדם יכול להקדיש את חייו בעבור הניסון לגבור על חייו. לשאוף להיחלץ מהם כמו מתוך קליפה הכולאת אותו. לכבות את האור בצאתו מהחדר ולא לשוב.

אדם יכול לעקוד את חייו על מזבח הבטחת גאולה שתבוא. הוא ינמק אותה וילחם על התכנותה ויכנה אותה בשמות רבים: מוֹקשַה, נירוואנה, משיח. הוא יראה בה עתיד בו לא יוותר כל עול או ספק. עתיד החופשי מלידה, זקנה, חולי, מוות, חשש, סבל. עתיד הפטור מספקות בנוגע לעתיד. עתיד של וודאות דוממת ודממה וודאית.

כך הם החיים בבחינת קדימון לחיים. כך הם חיים הבזים לחיים. אדם יכול לשאוף לכך, וההיסטוריה הפתלתלה של דתות העולם מראה שייתכן שרובנו אכן רוצים בכך. אז הנה החבלים והמאכלת. הנה האיל וההר. הנה מבטו של הילד. הנה הם – דברי הסוד ומבט המורה. הנה מאמציך ותקוותיך. הנה פעולותיך והחלטותיך. הנה כל חייך. ציוד לקראת גאולה.

אדם יכול להתייחס לחייו כשלב נוסף בחשבונאות הקוסמית: לראות בהם ניסיון להתמקמות טובה יותר בגלגול הבא לקראת המשך המרדף אחר האושר, השלווה או ההתעוררות. בדתות העולם, וודאי שבמסורת הבודהיסטית, יש דמות אדם שכזה – שכל עמלו ושאיפתו, נדודיו הבלתי פוסקים –  מגויסים לאותו הרגע בו לא ינדוד יותר. אפשר לכנות את תפיסת השחרור הזו במגוון שמות: משיחית, אוטופית, ניהיליסטית. ויתור על העולם הזה בעבור העולם הבא.

יש משהו אגרסיבי באידיאליזציה של חיים דתיים כחתירה אל כיבוי מוחלט, אל סוף ודממה. אגרסיביות היא עדות לחוסר בגרות. חוסר בגרות הוא בעצם עדות לחוסר היכולת לעמוד בפני מורכבות. שאין פתרון קסם. שאין הבטחה בטוחה. מורכבות אינה דורשת פתרון בהכרח. אלא פשרה חכמה. נכונות לחמול. לחיות לפנים משורת הדין.

לא בכדי המסורות הבודהיסטית, כמו מסורות אחרות, חלוקות בנוגע לתפיסות שמשקפות תמונות שחרור שכאלה. ואכן, עבור רבות מהדרכים הדתיות ממזרח ומערב, איוּן העולם אינו נקודת סיום. ריקות אינה רק בבחינת תהום ספקנית מערערת, אלא שער מתקף לאפשרות של חסד וברכה. ההיסטוריה של דרכים רבות מלמדת כיצד תפיסת השחרור ככיבוי, כדעיכה והיטמעות במוחלט, שולבה ואף הותמרה לבסוף בתפיסת שחרור כחמלה לחיים. חמלה לאדם בעולמו. חמלה גם לתודעתו.

בכל הקשור לדרך הבודהיסטית, כך פסקה המדיטציה מלהיות מובנת רק כמשמוע התודעה ואילופה, והורחבה לכדי שאלת היחס בו האדם פוגש את עולמו – יחסו אל הסמסרה עצמה: האם נדיב? האם ישר והגון? האם סובלן? האם אמיץ דיו? האם חומל? האם קשוב? האם יש בו השאיפה לחכמה? אין מדיטציות עמוקות מאלה. ההבנה הצרה של מדיטציה כ"אימון התודעה " הורחבה לשאלת היחס האתי לחיי. לעולמי. "האם אני נוכח?" אינה רק שאלה קוגניטיבית, אלא גם אתית.

סמסרה פירושה נדודים. נדודי התהוות וכיליון בלתי פוסקים, לידה ומוות, מרגע לרגע, מחיים לחיים ושוב מרגע לרגע. אדם יכול לשאוף להיחלץ ממעגל הלידה והמוות, אך הוא גם יכול להניח ללידה ומוות. לפרוש מהגורל החוזר ונשנה של לידה, זקנה, חולי ומוות, בכך שיחדל להעניק להם מעמד נבדל ומדומיין מהיותם כל מה שמגשים אותו כמות שהוא. אדם.

אדם יכול לשנות את חייו בכך שיסכים לחייו. אך לא הסכמה כנועה ושוות נפש, אלא הסכמה חכמה וחומלת. אדם יכול להפסיק את הסחרור בכך שיסכים להסתחרר. לכבות את האור בצאתו מהחדר, אך גם להדליקו שוב בהיכנסו. אדם יכול לשאוף לעולם הבא ובעשותו כך להחמיץ את העולם הבא מולו עכשיו.

טוב להחליף את סולם הגאולה הנצחי בכוס מים לצמא. מדרגות הנצח של הדרך הדתית קיימות, אך אין להן עדות ותוקף פרט ליחסי להווה. ההווה, על כאביו ונפלאותיו, הוא המרחב בו ההיבריס המטפיזי נדרש לענווה. ייתכן באמת שדרכו הדתית או הרוחנית של אדם היא נתיב של שלבים נצחיים, אך אין להם עדות פרט להווה. לכן נאמר בכתבי המהאיאנה: "בים הלידה והמוות סמסרה ונירוונה הם אחד".

 

סגור לתגובות על איתן בולוקן – שתי תמונות שחרור

אריאל הורוביץ

2020-05-03T14:18:13+03:00כותבים לאלונה|

אני זוכר אותך אלונה
שמורה כמו תרופה בבית מוצל וקריר.
וכשצעדתי לתוך החדר פנימה
את הבל העולם הייתי מאחור משאיר.

כתפייך רעדו קצת כשצחקת
וגור החתולים שאספת ושהנקת
זקף אוזן כשניגנת את החלום של דביוסי
באצבעות שידעו איך לחולל ניסים.

את ערבבת הכל אלונה,
את הקלאסי והג'אז עם הרוקנרול.
אישה שאין לה ז'אנר רק ניצוץ בעין
וסקרנות של ילד שלא מפסיק לשאול.

הקיץ לא ריחם על שום פינה בארץ
ורק בין קירותיך רוח של פסגות הרים.
בשום אופן לא הסכמת שאשלם על השיעור,
פשוט הודעת לי שאנחנו חברים.

אנחנו חברים אלונה – חברים לנצח.
כי השיעור הרי אף פעם לא נשכח.
כששוב ארצה לברוח מהבל העולם,
אדבר איתך אלונה,
אדבר איתך.

סגור לתגובות על אריאל הורוביץ

משה לוי

2020-05-03T14:16:57+03:00כותבים לאלונה|

באלונה צפיתי לראשונה בצוותא שנת 1977 בערך, על הבמה עם שלום, אוהד, אלון וחיים.
למעשה, אלון ואוהד יוצאי תזמורת חיה"א הגניבו אותי לצוותא, וביום הזה השתנו חיי.
הסאונד הזה, והטעם המשובח, ובחירת הצלילים הכי נכונה בקעה מהידיים. ויותר מזה, ההוויה והאישיות הכל כך יוצאת דופן.  אלונה טוראל הייתה דוגמא ומופת לנגינה בטעם טוב ומשובח. ללא צליל מיותר.
התאהבתי מיד ולתמיד.
מאוהב בך, אלונה יפה ונצחית.
מיותר לומר כמה התרגשתי מהמפגשים איתה במעלה הזמן. ומחמאות מאלונה??? וואוווו ..

מזה קרוב לארבעים שנים שאני מרגיש אלונה טוראל בכל פעם שאני מנגן עם שלום חנוך, שירים שאלונה הקליטה וניגנה אתו לפני שנסעה ב-1981 לארה"ב. מאז אני המחליף. אלונה היא חלום, עדיין בהגשמה עבורי.

סגור לתגובות על משה לוי

ורד פיקר – על אלונה האהובה והמיוחדת במינה

2020-05-03T14:15:46+03:00כותבים לאלונה|

השנה 1986, אני בת 15, יושבת בסלון בית הוריי בנצרת עילית וטוחנת בלי סוף את אלבום המופת של נורית גלרון ״משהו בלבבה״. ה׳אבא והאמא׳ של האלבום פורץ הדרך הזה הם אילן וירצברג ואלונה טוראל. מביטה כלא מאמינה בקרדיטים ורואה את שמה ומבינה שמותר לחלום. שמותר להיות פסנתרנית אישה בתוך ערימת גברים ולהרגיש שווה

מה שלא חלמתי, זה שכעבור 15 שנה נוספות אשב כמו משוגעת להוציא את התפקידים המופתיים האלה ואנגן עם נורית בעצמי ושמדי פעם אלונה המלכה, ההשראה, ההפריה, התעוזה, העיניים הצוחקות והיפות, תתארח בהופעות. ואז ליבי נולדה. ונסענו כולנו דרומה להופעה עם נורית, כשבתיק יש לי משאבת חלב ובבית תינוקת. והנסיעה ארוכההה, והייתי חייבת לשאוב. ואלונה באה איתי לחדר צדדי ופתחה ברז כדי שיהיה רעש שיעמעם את טרטור המשאבה וצחקנו מהסיטואציה הביזארית, כי משאבת הנקה זה לא בדיוק סאונד של רוק׳נרול. ולא האמנתי. לא האמנתי שפעם הייתי בת 15 והערצתי את אלונה ושהנה אני בת 30 ומעריצה את אלונה ברגע כל כך אינטימי ושגם כשליבי כבר בעצמה תעבור את גיל 15 אני עדיין אעריץ את אלונה.

כעבור כשנתיים פנתה אלי שאחליף אותה למספר הופעות ביוסי בנאי. רעדתי מלהיכנס לקצה נעליה, אבל נעניתי. בחרדת קודש ובפאניקה ובמורא גדול. עשינו שתי פגישות חפיפה המשולות אצלי לעשר שנות לימוד. גמאתי וגמעתי את אינסוף השראתה, הפעלתי את כל ההומור שלי כדי להסוות את ההתרגשות והתפללתי שלא אאכזב אותה. התאמנתי עד דק ובזכות ההחלפה הזו ביוסי בנאי הגיעה לחיי בעקיפין, למחרת בבוקר, הפקה אחרת באותו משרד (כספית) עם אמן שאני מתענגת לעבוד איתו עד היום: יהונתן גפן.

חוב עצום אני חבה לך, אלונה.

אנחנו בשנת 2019. לשמחתי הרבה יש המון מוסיקאיות נשים על הבמות, אבל עדיין יוצא שרוב חיי אני בסביבה גברית. מעולם לא הרגשתי נחותה לידם, מעולם אף מוסיקאי גבר לא גרם לי להרגיש נחותה לידו, אני תמיד באה ומרגישה שווה ואני נהנית מכל רגע במחיצתם. וזה בזכותך. כי את החלוצה, את סללת את הדרך.

ועוד לא דיברנו על שירייך. עוד לא דיברנו על: ״אחד חולמני״ – הלחן בו כל הידע, הלב, ההומור והחכמה שלך מושפרצים החוצה ומתמזגים עם המילים הנהדרות של תרצה אתר.

ועוד לא דיברנו על שתי הפעמים שנים אחורה לפני יוסי בנאי בהן פנית אלי להחלפות ושיקרתי שזה נופל לי על הופעה אחרת. כן. שיקרתי לך. סליחה. שיקרתי כי הייתי ילדה מבוהלת, שיקרתי כי פחדתי פחד מוות מלאכזב אותך, שיקרתי כי נבהלתי מגודל האחריות, שיקרתי כי את אלונה טוראל, שיקרתי כי לך אין תחליף.

יהי זכרך ברוך. את סלע בתרבות ומותך הוא סלע על הלב.

סגור לתגובות על ורד פיקר – על אלונה האהובה והמיוחדת במינה

שלום חנוך

2020-05-03T17:33:05+03:00כותבים לאלונה|

המילים שבאות לי לומר
לא מוצאות את עצמן בפרהסיה.
לך הייתי אומר,
אם היינו לבד,
שאהבתי אותך,
גם אחרי שיצאתי לפנסיה.

את, הפסנתר,
ואני עם גיטרה ביד,
נפגשים בשבילים יפי נוף, שובי לב,
מתעטפים בצלילים,
קרובים עד כאב.

אבל להופיע עוד פעם לא הספקתי איתך.
מה הטעם עכשיו לומר
מילים שאמרתי רק לך.

אלונה טוראל ושלום חנוך - אדם בתוך עצמו

סגור לתגובות על שלום חנוך

חווה אלברשטיין

2020-05-03T17:32:55+03:00כותבים לאלונה|

את אלונה פגשתי כשהייתה מנגנת בחמאם בזמן שהקהל היה נכנס לאולם. ישבה שקטה על הבמה במין חצי חיוך. לפעמים היו מצטרפים אליה בשירה האנשים שכבר ישבו במקומותיהם. ואז היה מגיע דן בן אמוץ ומתחיל את אחד מערבי הראיונות שלו. אני הייתי מין "תגלית" של דן, ומדי פעם הזמין אותי לשיר בערבים שלו. אני לא בטוחה אם אלונה החליפה את נורית הירש בתפקיד הפסנתרנית או אולי להיפך. בכל אופן עם שתיהן התיידדתי מאד בזכות הערבים האלה. תמיד חיפשתי שירים.  את אחד השירים הראשונים שהקלטתי כתבה והלחינה אלונה: פרחי זהב.

אחר כך היה בשביל אל הבריכות- ואדבר אתך-ואז היא התחתנה עם בחור אמריקאי- אולי טוני…ונסעה אתו לאמריקה. המשכנו להיות בקשר, ובביקור הראשון שלי בניו יורק התארחתי אצל ידידים של הורי שגרו בקווינס. היה להם בן בגילי וכשאמרתי להם שאני נוסעת לפגוש חברה בעיר הוא בקש להתלוות אלי. היה חורף. הסתובבנו שלושתנו בעיר. אלונה סיפרה שהיא מלווה זמרת ג'אז במועדון לילה. ואז התחיל לטפטף והבחור התחיל לשיר פתאום "גשם, גשם בא".. ואני אומרת לו, הנה זאת היא שכתבה את השיר. הבחור ממש השתולל מרוב שמחה, התחיל לחבק אותה ולקפץ מסביבה… ואלונה מחייכת….

בשנת 73 עבדתי על מופע עם להקת הפלטינה, שבה ניגנה אלונה. לא היה בה שמץ של אגו, למרות שהיו לה כל הסיבות שיהיה לה… היא העריצה את רומן קונצמן, שהיה המעבד והמפיק של המופע – נדמה לי שהרעיון המקורי  ללהקה היה של אהרל'ה קמינסקי, שרצה לייצר עבודה למוסיקאים עולים מרוסיה. זכיתי לעבוד עם מוסיקאים מדהימים. אלונה לא רצתה להלחין שירים אלא רק לעבד ולנגן. ובכל זאת הבאתי לה איזה שיר שכתבתי, בתקווה שאולי בכל זאת תלחין.. ואכן זה קרה. זאת הפעם הראשונה בחיי ששרתי שיר שכתבתי, ועוד עם לחן ועיבוד של הפלטינה. השיר נקרא מה נותר. רק כמעט עשרים שנה אחרי התחלתי לכתוב ממש את שירי.

אחרי המופע לא היינו ממש בקשר. אלונה שוב נסעה וחזרה, והיינו נפגשות פה ושם באולפני ההקלטות, כשהיא מרחפת לה על הפנדר, ומדי פעם מעירה משהו מאד בשקט. כמעט בלחש.

המגירות אצלי בבית מלאות אוצרות. ומדי פעם אני חופרת כמו שאומרים היום.. ומגלה איזה אוצר… והנה שמרתי כל הזמן את כתב ידה של אלונה לשיר יש לי אוקיאנוס – של תרצה אתר. עבדנו עליו בשעתו עם הפלטינה, אבל אז פרצה מלחמת יום הכיפורים, וכל התכנית של הערב השתנתה.. והשיר לא הוקלט. אז פניתי לחברי האורקסטרה, תזמורת הג'אז הישראלית ,עם התווים ועם קטע מחזרה עם הפלטינה שהיה שמור אצלי על קלטת נושנה, והקלטנו את השיר. שבועיים לפני שאלונה נפטרה עוד הספקתי לשלוח לה את השיר, והיא הייתה מאד מאד מרוצה, וגם כתבה לחברי התזמורת הרבה מחמאות ותודה.

ותודה לך אלונה.

אלונה טוראל - יש לי אוקיינוס - תווים מקוריים לפסנתר

סגור לתגובות על חווה אלברשטיין