מסע עם אלונה – גיורא רוזן

 

מאי 2020

שנה לפרידה. בערב יום העצמאות, בשעה שמונה וחצי, ביקשת שאלווה אותך למכונית. נפרדנו בחיבוק. אני נשארתי בבית, את נסעת להופעה עם רונית אופיר ברמת פולג, מרחק חצי שעה מהבית. בשעה תשע רונית התקשרה. "היכן אלונה" היא שאלה, "דיברתי איתה לפני כמה דקות". ניסיתי גם אני להתקשר. לא היה מענה. היה ברור שמשהו קרה. בלילה ישבתי במשטרת נתניה. בבוקר הופיע בבית קצין משטרה ששאל "מה היא הייתה…?". הבנתי שאת כבר לא איתנו. הפרט היחיד שקיבלתי היה שמצאו אותך שרועה ליד דלת המכונית.

חיי השתנו.

הימים הארוכים שבין התאריך העברי, ד' באייר, לתאריך האזרחי, השמיני במאי, הם לי כשבעה מחודשת. לרגע אינני עם עצמי. את כאן, את שם. נוכחותך צרובה בהכרה, כמו גם זיכרון הפרידה ליד המכונית. אם קיימת מעת לעת הסחה – היא כווילון המוסט משם ובחזרה.

הפסנתר נשאר כשהיה. התווים וספרי השירה מונחים במקומם, הכוננית שלצד המטה בחדר השינה שלנו שמורה כשהייתה, עמוסה כשהייתה בספרי שירה, פרוזה והגות. צרור של ידע ורגישות למראשותייך. לפני השינה נהגת לקרוא לי שירה. כך ניתן היה לישון מחובקים בתוך שורה.

הכפכפים מונחים על המדרגה השנייה, בדרך לחדר השינה. כפכפים ריקים הם סימן לבאות. לא לריקוּת, אני חושב, אלא לתכונה המשלימה את עצמה. בבית שלנו הם מכילים נוכחות חסרה. רק שתי רצועות ושתי סוליות דקיקות, ובכל זאת הם מחזיקים את כולה. נהגתי לומר לאלונה, הכפכפים כל כך דקים, עדיף להחליפם, שלא תמעדי. אבל היא נותרה בשלה. והיום הם במקומם, בהמתנה. וההמתנה היא תנועה בזמן. נוכחות המבקשת להתמלא.

שונים כל כך, הגענו לאחדות מעולמות תוכן רחוקים, אבל הוויית היום-יום, השקפת העולם, סביבת החיים, מתאר ימי הילדות – כל אלה היו כל כך דומים ותואמים. גם אם דרכנו על ציר הזמן הייתה שונה ואחרת, היה לנו רוחב אופקי דומה. מהמקום הזה נפגשנו – למרות שעל פני הדברים שני קווי חיים מקבילים לעולם לא נפגשים. זה קרה כי עולמך ועולמי התקרבו כל כך בצוק העתים עד שהיו לקו חיים אחד. בשנים המשותפות שהיו לנו, הצרנו יחד את המרחב ולא את האופק, השלנו כמעט את כל החיצוני לעולמנו המשותף, כדי להיות במקום המדויק והמתאים לנו ביותר. ואז הרחקנו למקומות לא צפויים. התחדשנו כל כך, עד להרגשה שניסחנו שנינו, שאנו בוראים הוויית חיים חדשה.

אלונה הכירה בכך שהחיים אינם תהילה, למרות שזרים רבים הונחו על ראשה. הייתה זו ודאי הילדות שעיצבה בתוכה את הצניעות והחמלה, שהתאחו לכלל מושג שלא קיים אלא באדם שידע לשוחח עם רמש, חתול וציפורים בשפת הרוחות. ואילו לא עמדתי לידה כשזה קרה, לא יכולתי להאמין שעומדת לידי אישה היודעת להיאחז בחוזקה גם על בלימה. לעיתים כמו צופית על זרד: לדבר בשפות כל-חי, שאינני מבין, ופוענחו לי בתמלול לעברית בזמן אמת, שפות שהיו לה עמדת הארקה בין שמים לעומקו של כדור הארץ.

אלונה מתפלאת כל כך שיכולתי לעשות כמה דברים בעת ובעונה אחת. היא מחבקת אותי כאשר אני עושה "פי שבע" ממה שהיא מספיקה. אבל היא קונה אותי בשיר אחד של שימבורסקה אותו היא קוראת לי ברגע לא מתאים.

לאלונה לא היה זמן שעוני, כי היה לה כל הזמן שבעולם. אם בשנים הראשונות לחיינו יחד, לא יכולתי לשאת את מה שנתפש על ידי כחולשה, אזי בשנותינו הבאות הבנתי, ודי בזכותה, שאין דבר כזה "זמן" אם ב"אין-זמן" מתהווה תובנה.

במונחים של יום-יום, אפשר להגדיר "כישורי חיים" כמושג המייצג יכולות פונקציונליות. יישומיות. תפקודיות. התאמת הכישורים לדבר שיש להשיגו. אבל מה לעשות: היו ימים שאלונה קמה לכלום. כלומר, אל תוך קריאה ואל זמן חלום. וכך קרה, שבלעדי צרכים נדרשים, הייתה נשארת בבית בלי כל כוונה לתת הסבר לעצמה. למרות שהיו שם גם רגעים של תסכול מחוסר היכולת לעשות את מה שאחרים ממלאים כתכלית שיש לבצעה.

אני רואה אותה יושבת במטבח ליד שולחן האוכל, מולי, חושבת. כמה עמוק הוא המראה של אלונה חושבת. לאן היא חודרת, מה היא אומרת אחר כך. חתול נכנס. אלונה מלטפת. "אז יש אהבה", אני חושב לעצמי. אלה רגעים של שקט מוחלט, שרק חרק יידע לקרוע אותה מתוכם. פעם היא אמרה לי, שכך היא הלחינה את המשפט לשיר – ולא הוסיפה. התיישבה על הספה, ובעט מיוחד לה, בצבע טורקיז, שירבטה דף שאחר כך הפסנתר דפדף לתוכו. ואז הכל כבר נעשה קל כל כך. אולי הייתה זו זקיפותה המאוד אופיינית – בעמידה, בישיבה וכשניגנה, תמיד הייתה משירה מבט. היא אהבה לשמוע מילים חמות על יופייה, ואני אהבתי להחמיא לה.

מילדותה, סיפרה לי, "הייתי תמיד קשורה לחתולים. תמיד." ומאז כשהיינו ביחד וכך תמיד, הייתה לה קהילה של חתולים לצד ביתה ברחוב הצנחנים 33 בגבעתיים. הייתה גם חתולה בבית, והיו שלושה חתולים שעלו את כל ארבע הקומות ושכנו בימי חורף על שטיחי בגדים ישנים ליד דלתה. השכנים שמשמאלה, שרון וגל מידן, גם להם היה חתול לבן זעפן, והייתה שם שכנות של חברות עמוקה. לימים, הפך גל לרופא המטפל בזקנים, ולא פעם נקרא לתת לנו עצה כשהגב התחתון נזקק לשימת לב היוצאת מגדר הרגיל. גם שכנתה וחברתה עירית אביר, אדריכלית צעירה, הייתה לה דלת פתוחה לרעות חמה.

לא אחת היה גור תועה מטפס אל גג הבית מבלי לדעת כיצד ייחלץ. אלה היו שעות בהן נתפשה אלונה בחרדה. היא הכירה חרדות וטביעה בתהומות. חתול תועה שאין לו מוצא היה לדידה תחילתה של חרדה. לעתים שעות ארוכות של מאמץ לא ליפול בעצמה לעומק החרדה. אלה היו הזמנים של התושייה המושחזת, ובדיעבד גם לאחר פעולת הצלה, לא הייתי מבין איך בדיוק זה קרה. באחד הימים עלה גור לראש עץ. הסתכל ותפס, נעץ את טרפיו, עלה ונתקע. חתלתול על ראש עץ בין שמים לארץ, מיילל חסר אונים, בלי מילים. בחצר הבית, מתחת לעץ גדול ושברירי, נעמדה אלונה, ובריכוז מופלא היא מדברת עם חתלתול בעברית רכה. מדברת מלים מילים, מושיטה יד מכוונת, עושה תנועות ביד מסמנת ובאצבע מורה. הרבה מתח באוויר: אלונה והחתלתול. היה שם רגע של "פתאום" – שלח החתלתול רגל לאחור ונח. והיה דיבור, ורגל נגדית. נח, גולש לאחור ונאחז. שורט את העץ ומכוון עצמו לעבר היד, ועוד מילים, והוא נאחז בין גזע לענף. תנועות היד היו ארוכות ואליפסיות, ובקצב אחד יורדת היד ברכות, ממשיכה ומכוונת. והחתלתול יורד, נאחז, מחליק על ענף יציב. מתבונן באלונה למשך דקה ארוכה ומזנק אל הקרקע הבטוחה. אלונה לוקחת אוויר ואני אומר לה, "אלונה, איזו דרמה". זה היה רגע של חיבוק ואושר. כך הצטרף גור חדש לקהילה. לכל חתול היה שם, ג'ינג'י שובב, ממושקה (אימם של גורים רבים), אפורקה העיוורת, שחרוקה, והיו גם חתולים עם שמות של אנשים. שמו של חתול או חתולה לא היה עניין של מה בכך: שם הוא אופי, הוא לשון הדיבור והזמנה ליחסים ולהאנשה המוחלטת של היחסים בינה ללהקה. האם החתולים קראו לאלונה בשמה כאשר מכוניתה התקרבה לביתה, כאשר קשקשו בין רגליה כשפזרה מלוא החופן גרגרים, או שטפה את כלי המים שהשכן הזעפן רוקן בימי הקיץ הלוהטים?

חתול חולה זכה להכרה מיוחדת. המנשא לחתולים היה תמיד במושב האחורי של מכוניתה – והיא הייתה מסיעה את החתול החולה לווטרינר. חתול שנזקק לניתוח זכה לו בנדיבות – בבוקר היא הייתה מבקרת בחדר ההתאוששות ובלילה דואגת. מתעוררת, קמה, מהלכת ושבה, לילות רבים חלפו כך, נים-לא-נים. האישה שהכול ראו בה מוסיקאית גדולה ספגה כך את מנות החמלה ואת מידות הצניעות. חתולים אינם בני אדם, ותומם, כך למדתי, עמוק וחף מכל מילה מיותרת. שלושה חתולים יתומים, בני משפחה אחת, נמצאים איתנו כאן בבית ליד הים. כל ליטוף שלי מתקבל בהוקרה, אבל אני חש שהמגע שלי חסר את המגע שלה.

בבית ליד הים, בין עצים כפופים ורבי צל, שולט הירוק. בבקרים המוקדמים הייתי עד לשיחות נדירות בין אלונה לציפורים. היא נהגה להתיישב בפינת המיטה, פניה אל החוץ הרחב. הן היו מצייצות ואלונה הייתה משיבה. לכל צפצוף יש סולם, והיא הייתה משיבה בקול תואם. כך הן דיברו ביניהן לעתים דקות ארוכות. כשהזדמנתי לשם, היא הייתה מתרגמת עבורי את ציוציהם, "בוקר טוב גיורא, בוקר טוב". אחרי שנפרדו חזרה לתנומה ארוכה, שקעה מכוח הכבידה לשנת בוקר מחיה. כך הייתה קמה, כאשר החיים היו כבר כסערה, לחיבוק ראשון של בוקר מאוחר.

אלונה ידעה שפות אחדות. שפות עניינו אותה, והייתה מתעמקת במילונים ישנים. כאשר למדנו יחד, באופן כמעט יום-יומי, היה השולחן עמוס בהם. הדיוק היה חשוב לה כל כך. לנו זה היה גלגול עמוק בתוך תרבויות ומדעים. ובין השפות היא ידעה את שפת החתולים כפי שידעה את שפת הציפורים, כפי שהיא ידעה ולמדה את שפותיהם של אנשים – שלטה באנגלית על מכמניה, באיטלקית ובגרמנית ואפילו ביידיש קראנו משיריו של איציק מאנגר. העניין לא היה רק במילים אלא גם בפענוח המשמעות והקשריה, כפי שבאו הדברים לידי ביטוי במסעות אל תוך המילונים.

חדות השמיעה של אלונה העניקה לה את היכולת לזהות את אופיו של הכותב ושל המדבר. ובהתאם, ידעה אם להתקרב מאוד או להתרחק מאוד. אבחנות דקות כל כך לא היו לי מעולם, אולי משום שאני פשרן מלחרוץ עמדה אפריורית. לימים, אני מודה, כריתי אוזן יותר ויותר לאבחנותיה. ודומה שמרגע מסוים בחיי יכולתי להרשות לעצמי להיות יותר החלטי במיון חבריי ובמינון קשריי.

לאלונה, אמרו, הייתה שמיעה אבסולוטית. אבל שמיעה כזו, מעבר להגדרתה הקוגניטיבית המדידה, התבטאה אצלה ביכולת לזהות באמצעות הצליל את אופיו של האחר: כאילו היה הצליל מכשיר דימות הסורק ומסמן את תודעתו של האחר.

את התכונות הללו אין להכיר בביוגרפיה היצירתית של אלונה, שכן קשה היה לזהות מתוך היצירה המוגמרת שלה, בין אם זו הייתה הלחנה, נגינה או הפקה את ממדי הידע, השקפת העולם, הטוהר הריגשי והיכולות שקליפתן החיצונית מכונה בז'רגון "עמקות וכישרון". יצירתה לא סימנה את עומק הנפש המורכבת שהיתה לה, את אורח חייה ההרמוני שנדירותו היא מעבר למה שמכונה "כשרון ענק". חבריה הקרובים מאוד ידעו לעתים מה אלונה אינה מוכנה לעשות, אבל פשר הסירוב נשאר לעתים סתום. אני שהייתי במשך תקופה שותף שקט להחלטותיה (ואגב, בלי כל יכולת להשפיע עליה) – למי לתת שיר חדש, או למה להימנע – יודע שאלה היו בחירות קשות שהסתמכו על שמיעתה האבסולוטית ועל עמדותיה המוסריות שפעלו כתער חד במבנה נפשי מורכב שהשליך על אורח חייה.

השיחות עם ציפורים, הדיבור עם חתולים, אהבת השפות – הם חלק מהיכולת של אלונה "לדבר איתך" מהמקום שהאחר אינו שומע. קול שהוא מעבר להדהוד, ותקשור שהוא מעבר לשפתנו.

ארבעה ימים אחרי מותה היא שלחה אליי את המכתב האחרון. זה היה יום לפני ההלוויה. ישבתי ליד שולחן הכתיבה כדי לנסח את מודעת האבל שהתכוננתי לפרסם בעיתון "הארץ". השעה הייתה חמש אחר הצהרים. בתוך שעתיים סוגרים את העיתון בדרך להדפסה. במחשבה על הדדליין, התיישבתי מול המחשב, עיצבתי מלבן והקלדתי בתוכו את השם אלונה טוראל. מראש היה ברור לי שזה העיצוב הנכון ושאין להוסיף ז"ל לשמה. ז"ל אינו צירוף שאלונה הייתה יכולה לשאת. אבל שם שאין תחתיו אמירה משאיר את המודעה חלולה. מנגד, ברור היה שלא אנסח טקסט שגרתי. מה כן?

קמתי מן הכיסא, סובב מקיר אל קיר, ועם שובי לשולחן הכתיבה מצאתי על המסך טקסט, והוא מובא כאן כפי שהיה:

כעת חיה התהפך עליי עולמי. הדפסתי, שמרתי ומיד שלחתי לחני ים-טורטמן, חברתה בנפש של אלונה שהכירה יותר מכל אחד אחר את עולמה, ולאגי משעול. ביקשתי לתעד את הלא יאומן ולשמור עליו. חני חזרה אליי מיד ואמרה "זו אלונה", כלומר, היא אישרה שזה הטקסט שלה. כך או כך, אלונה ניסחה את הטקסט שאחרי קיצור ועריכה הצמדתי למודעת האבל. אגי משעול אמרה לי שעליי להוסיף בקצה מודעת האבל "אלונה טוראל" כדי שיהיה ברור שזו היא שכתבה אותה ולא אני.

את הסיפור הזה, המופלא מכל בינה, סיפרתי בהלוויה וב"שבעה", ואני נושא את המכתב האחרון בארנקי (תמיד) וקורא אותו פעם אחר פעם כאשר מדובר באלונה.

הופעתו של המכתב מחייבת הסבר. מעבר לפלא הופעתו הוא לא היה מעשה שגרתי של כתיבה: אלונה מעולם לא כתבה על המחשב שלי. לא היה קובץ, ולכן לא יכולתי גם לאתר את המכתב ששלחה אליי. הדבר היחיד שאלונה עשתה על המחשב שלי היה ללמוד על היקום. שעות הייתה לומדת אסטרונומיה, בכוחות עצמה, קוראת ושומעת הרצאות. לעיתים הייתה מזמינה אותי להרצאותיו הנפלאות של פרופ' לורנס קראוס ואחרים. בשבילי זה היה עולם חדש, ולקח זמן עד שאלונה הצליחה לקרב אותי לעולם התוכן שהעסיק אותה יותר מכל, לרבות המוסיקה, במשך השנים שקדמו למפגש בינינו. הבקיאות הרבה, הידע וההבנה המורכבת שגילתה ביקום ודאי אלי פשרו לה, כפי שספדתי לה מול ארונה, לבחור את הכוכב אליו חתרה על שביל החלב.

אבל בעיניי, הקשרו של הטקסט היה ברור מאוד. אלונה ואני סיימנו באותם ימים השתתפות פעילה בסדרת הרצאות של איתן בולוקן על לידה ומוות בזן בודהיזם ועל מורשת דוגן. זו הייתה חוויה פנימית משותפת לנו, מילוי נפשי, בחינה של יחסינו בין קיום ואי-קיום, חיים ומוות. אחריה יכולנו להישאר כאן שנינו בשלום או לעזוב בשלום. אלונה הלכה לפניי, אבל הייתי בשל גם להפוך הדברים. עכשיו ברור שאני בשורה.

אלונה ניסחה את מכתבה האחרון אליי מתוך תמצית התובנה של הוגה הזן היפני אייהי דוגן זנג'י, שאת השקפת עולמו והקשריה הפילוסופיים למדנו יחד מהרצאותיו המעמיקות של ד"ר איתן בולוקן, שהפך לימים לנפש קרובה לנו, (מאמר פרידה שלו מאלונה על לידה ומוות נכלל באתר לזכרה). העיסוק שלי בצ'י גונג והקריאה המשותפת בהגות הדאו והזן הוסיפו נדבך של הקשבה, והיא, שהלכה גם בדרכו של ג'ון קבט-זין, ידעה לצלול איתי, ללא טיפה של דתיות או אזוטריות, אל הזיקה שבין התודעה לעצמה וליקום שסביבנו. עולמנו השתנה. דרכה לצניעות ולחמלה לוטשה, ואני בדרכי עדיין רחוק ממקומה.

ארבעה ימים לאחר מותה של אלונה, התקשרה אליי אישה בעלת קול צעיר, והציגה את עצמה כעירית אביר, השכנה של אלונה. קראתי, אמרה, את הודעת הפייסבוק שבה פירסמת את דבר מותה של אלונה. ביקשת, כדי שתנוח במנוחה, שנאכיל את החתולים שלה. רציתי שתדע, שיש כאן אוכל ומים, אבל להקת החתולים הממתינה נעלמה מהרגע הראשון. כבר שלושה ימים שהחתולים אינם מגיעים, אמרה.

השיחה עם עירית טילטלה אותי. איך לשאת את האנומליה הזו? איך לקבל מציאות שמעולם קודם לא נחשפתי לכמותה? להכיר בכך שמותה היה רצוף בתדרים העוברים בדרכם דרך חושי החתולים (כיצד להבין שכל זה קרה לאחר המכתב האחרון ששלחה אליי ארבעה ימים לאחר מותה) מציאות נכוחה שהיא מעבר לגבולות היומיום, עמוק בתוך התודעה החמקמקה שלנו, בני-האנוש.

המפעל המוסיקלי הגדול והחשוב ובעצם האחרון של אלונה היה הלחנה של שלושה עשר שירים של אגי משעול לג'ז ישראלי. המעשה התרחש משיר לשיר, כשאנחנו יחד, והיא יושבת שעות על הספה הדהויה, קוראת. היא חיפשה כיוונים בשירתה של אגי, שיש בה ארוס נפלא והומור רך וחכם – ההומור הייצרי של אגי ושל כל ציקדה שצירצרה. אלונה התחברה עם פאתי הכפר לצד הטבע וביתה החקלאי של אגי שיש בו טווס ואווזים, וצריף וחתולים לרוב, והכל בטעמו של אפרסמון מתוק, כפי שהם כולם מופיעים בשירתה בחבירה ייחודית כל כך. כוחה של אלונה היה בין השאר ביכולת לזהות, כלאחר יד, מוסיקליות בתוך טקסט שירי שאחרים, גם אם הם יידעו לקוראו במטען רגשי כזה או אחר, עדיין יקראו אותו כטקסט. אלונה שאהבה שירה והכירה שירה ומשוררים, לא בהכרח חיפשה בהם את המוסיקה, אבל למי שניחן בה היא ידעה להחזיר תודה. ואמנם חלק גדול מעבודתה כמוסיקאית הייתה עם שירת משוררים ומשוררות.

למופע הג'ז לשירתה של אגי משעול, הזמינה אלונה קבוצת מוסיקאים שאהבה. את יוראי אורון, איצקו (איתן איצקוביץ) וניצן עין הבר. ההרכב הכלי היה מושלם: כל נגן, אמרה לי, הוא מוסיקאי. וזה היה לה חשוב לומר. אבל למוסיקה הזו היא התקשתה למצוא זמרת. משהו לא עבד שם עד הסוף. מכל מי שהיו סביבה, לא הייתה זמרת ג'ז ללכת אתה. והניסיון עם קורין אלאל, עמה עלה המופע לפסטיבל ישראל ב- 2007 היה דומני חד-פעמי, וכן לא עלה הניסיון עם אפרת גוש שכבר נחשבה לזמרת מעניינת אבל עוד בתחילת דרכה.

מהמופע הזה נשאר רק רקורד חלקי. הוא צלל באיבּו. דומה שהיו עוד שתי הופעות ודי. מהר מאוד מצאה עצמה אלונה מממנת את ההרכב מאפס המשאבים שהיו לה. אלו היו ימים של אכזבה גדולה, ואולי בעצם הפייד-אאוט שלה מכתיבת מוסיקה, מהלחנה של ג'ז, שהיא כל כך אהבה. אחר כך הייתה המוסיקה רק פרנסה. ומאוד קשה. היו גם ימים ארוכים שלא היה גיג ולא היו תלמידים.

הופעתה המחודשת של הפלטינה, בעקבות הופעת תקליט הוויניל שלה ב-2017, נטעה באלונה זיק של תקווה שאולי ההרכב ההיסטורי יצליח להמריא למקומות חדשים. לפני כל הופעה היו לאלונה רגעי התחדשות וחיפוש דיאלוגים מוסיקליים להם השתוקקה. ובהופעות היא המוסיקאית ידעה להניף אגרוף של מנצחת על הרכב בשיאי הנגינה. זו הייתה תנועת יד משכנעת, שכל מי שצפה בה לא יכול היה להישאר אדיש לה ולכן התרומם עם קו תנועת היד והתאגרף בתוכה. ואני כל כך הייתי גאה בהנפת היד הזו שבאחת שתלה אותי אל קרקעית האהבה.

היא ניגנה עם רונית אופיר במשך שנים – חברות טובה שנמשכה לאורך זמן ומאות קילומטרים של נסיעות מיישוב ליישוב, בין אירועים ציבוריים ומשפחתיים. גיג אחר גיג, מסע מייגע, ובמשך כשנתיים הן הרימו תוכנית נפלאה משרי אלונה – הכל בבחינת פרנסה. ביום הזיכרון לפני שנה הן התרוצצו מאירוע זכרון אחד לאחר ובערב, בדרך להופעה של ליל העצמאות ברמת פולג בנתניה, היא הגיעה למקום וקרסה.

אלונה חיה איתי כבת זוג. משק בית משותף. בכל יום הייתה מגיעה לדירתה בגבעתיים כדי להאכיל את החתולים, ולעתים כדי ללמד שעה, לישון לילה כדי להגיע למחרת בבוקר לרופא או כדי לסיים את הדו"ח למע"מ.

משפחתה של אלונה, אחותה חוויק, גיסה ניסו והאחיניים, היו לה כצילו של עץ תאנה. בחגים ומעת לעת היא פקדה אותם בטבריה ומאוחר יותר בכרכור. הייתה להם קבוצת ווטסאפ משותפת, יכולתי לצפות מפעם לפעם בתעלולי הנכדים, שבעיניה נחשבו גם כשלה, ובימי הולדת היא הלחינה להם שירי ילדים אישיים, אותם שרה לי לפני ששלחה. עם האחיינים היא חידדה את מוחה בתשבצים מורכבים והיה שם גם הומור להתפקע. ולצחוק אלונה אהבה. היה לה הומור חכם, אבל גם יכולנו להשתטות.

מאז שנפרדנו אני כותב לאלונה מתוך הקול שלי. הכתיבה קצרה, לעתים תכופה ולעיתים שותקת, וחוזרת. הכתיבה היא פרגמנטרית ומשויכת לנו, זו שיחה שיש לה הד, גם משום שאני נוהג לקרוא אותה בקול. אבל אני יודע שאלונה שומעת קולות שהם מעבר לחושי. ודאי שאמירה כה נחרצת מעוררת תמיהה או הרמת גבה, אבל למה היום החתולים היו כה שרועים מולי בהכנעה? למה החזק בהם התקשקש ברוך בין רגליי? למה היום לא הגיעו ציפורים? מה שקט ומוזר היום הזה, שנה למותה.

כך נסגר מעגל חיים שתחילתו בילדות ברמת גן, בכיתה אחת בבית ספר "יהלום". חיים משותפים בין שכונות וגנים בעיר בורגנית ליד גבעתיים הפועלית. בדיוק בגבול בין שתי הערים גרה אלונה בבית עם גינה וחצר שגבלה בחצר ביתה של משפחת אלדמע, שם ניגנה לראשונה בגיל שלוש "בפסנתר של השכנים". ומאז, במשך עשרות השנים שלא נפגשנו, נפתחו אותם קווים מקבילים, שהחלו להיסגר בתחילה במופע אינטימי לשירתה של לאה גולדברג שהיא יצרה יחד עם רונית אופיר וליביה חכמון – שתי חברות לדרך ארוכה, וסופם בפרידה.

אין לי אפילוג לסיים בו את ההליכה המשותפת בדרך שאין לה סוף, אלא הכרה שהסוף תמיד מזמן צעד נוסף של התחלה חדשה, המחזירה אותנו בכל פעם לסיום שהיה. לא עם הגורל צריך להשלים, אלא עם ההכרה באחדות הזו – ואין זה משנה כלל מתי היא התרחשה, קיומה הוא כבר מהות חדשה.

 

תודות

סמוך ליום השנה לפטירתה של אלונה שוחחתי עם כמה מחברינו, שייעצו לי לפרסם פוסט בפייסבוק, צילום של אלונה ושיר, וכך לשרשר את ציון השנה "מפה לאוזן", לצד שיחות שאקיים עם מוסיקאים ואנשי תקשורת. אבל אז שוחחתי עם עירית אביר, ידידתה של אלונה, שהציעה מיד לנסות ולבנות (בהתנדבות) אתר מכובד. וכך החל מסע מהיר. נמצא בונה האתרים יהודה תירם שהתנדב מיד, ומכאן, פעלה בעיקר עירית כמנהלת האתר. במיומנות, סבלנות ואהבה לאלונה היא ליקטה את מרבית החומרים הנמצאים עתה באתר. חלקם נמצאו שמורים בארכיון הממוחשב של עירית וקישורים שהיא איתרה, והיו גם חברים וחברות אחדים בהם חווה אלברשטיין, יאיר דגן, יהודה זיגמן, ארכיון "הארץ" וגם אני, כדי למלא את האתר לקראת יום השנה. חיפשנו, ואנחנו עדיין מחפשים, מוסיקה, תווים, קליפים של הופעות, הקלטות (מהן נדירות) וצילומים, המונחים בארכיונים של צלמים ואמנים.

נאסף חומר רב ועיניכם הרואות מה עשיר הוא האתר של אלונה טוראל, ואני יודע שיש עוד חומרים רבים נוספים. כל המעוניין לתרום חומרים, כולל כתיבה אישית הקשורה בזכרה של אלונה, מוזמן להעבירם אלינו, ואנחנו נבחן אותם ונעלה אותם לאתר שהוא דינאמי ופתוח לכל.

 

 

בית העלמין, ראשון לציון   8 במאי 2019

ה ס פ ד 

אלונה, הרבה לא אדבר אלייך כאן. דברים קצרים. עכשיו ממילא כבר יש לנו זמנמרחב. כמשמעותו.  עוד הערב אספר לך מה היה בשיעור של ד"ר איתן בולוקן, שידובר בו על חמלה. שיעור שחיכית לו, ושבעטיו ביטלת הופעה…

שלושה חודשים למדנו יחד על "לידה ומוות", מסעות בתוך הזן בודהיזם של דוגן. הרחבנו ראות וזכינו בהשראה חכמה. כמעט לילה לילה למדנו טקסטים ופרשנות. לא הייתה מילה שלא הפכת והוספת להפוך בה. שעות למדנו אסטרופיזיקה מפיהם ומפרי עטם של גדולי האסטרופיזיקאים. וכך, דרך עניינים אלו של תוכן ומהות, נפתח  לי אט אט חלון לעולמך הפנימי העשיר – לאותם ממדים חסרי זמן ומרחב, אל מרחבי האינסוף של פלנטות וכוכבים.

איך אמשיך לבד עם כל המתמטיקה, תאוות הידע  והסקרנות הבלתי נלאית. אבל את הרי מכירה אותי, אני אהיה שם בשבילך ובשבילי. שהרי זה ההסכם בינינו.

איתי חיית בתוך עולמות כל כך שונים. מוסיקה כבר לא הייתה הדבר שהכי חשוב לך, הגם שהוספת להוציא ממנה פרנסה דחוקה ולשמור על קשר עם תלמידים אחדים שאהבת, כמו גם עם אותם מוסיקאים שבחרת לקיים דיאלוג איתם, אמנים מוכשרים וחפים מאגו. הניסיון הנועז האחרון שלך בשדה זה היה להלחין 12 שירים של אגי משעול. ג'ז ישראלי מקורי, לא חקייני. המשך היצירה שלך היה מוקדש לילדי המשפחה האהובה שלך. מוסיקה לילדים.

אליי הגעת כבר עם ידע רב מן העולמות הכי שקטים. בתחילה עם ג'ון קבָּט-זין, איתן בולוקן ודוגן, שלמה בידרמן. ואחר כך מצאנו את עצמנו גולשים בתכיפות גוברת, אך כמו באקראי, לקריאת שירה. את אגי משעול פענחת בפרשנות משלך, וכאמור הלבשת לה, כמו יצירה על גבי יצירה, מוסיקליות  מסוימת שרק אוזנך יכלה לקלוט. כך את צבטייבה וכך גם את שימבורסקה; וקראנו ביידיש את סוצקובר ויחד חקרנו בתוך השפה הזו שדלינו מתוך כלום. הכישרון שלך לשפות אפשר לנו לחקור בהן, בגרמנית, באיטלקית וכמובן באנגלית.

הבוקר לא היית לצידי כדי לספר לי מה אמרו לך הציפורים. לא שוחחת איתן בשפתך ולא תמללת לי את ציוצן. בלילה לא דילגנו על חשופיות בשביל אל הבריכה. היי שקטה, אלונה, דאגתי לחתולים בגבעתיים, והרגעתי בליטוף את החתול הג'ינג'י שאהבת.

ועוד מילה על חמלה: לכאורה, מונח רב-פירושים. רבות דיברנו על כך. ובכל זאת, נדמה לי שזו המצאה שלך. כי קודם שפגשתיך דומה שלא פגשתי מעולם חמלה כהווייתה. פשוט לדבר על חמלה, וכמה קשה להיות חומל במלוא מובנה.

אלונה, לא פעם בחייך אמרתי לך שאני מודה לך על שאת איתי. עתה אני שב מודה לך על שהיית איתי. הזוגיות שלנו הייתה שילוב של אינטימיות ואחריות. נכסים מושגיים שניסחנו אותם כממשיים.

קשה לי שלא לדבר גם בשמם של חברים. עם חני חברת הנפש שלך הגעתי עד כאן. גם עופרה ורמה, חיים ודפנה, רותי וגדעון, שרון וגל, גם רונית אופיר כאן, יוראי ואיצקו וכל כך הרבה חברים אחרים, ממש כאילו הייתה זו החתונה שלנו.

למדת מדוגן על "לידה ומוות", ואת יודעת מהאסטרופיזיקה איזה מסלול ביקום יש לבחור כדי להגיע לכוכב הלכת הנכון. זמן מה יעבור וגם אני אגיע. הלוואי שאוכל להוסיף ללכת לבדי בדרך שבה הלכנו יחד עד יום חמישי שחלף. נפרדנו פעמיים

ומשפט אחרון:  אמש, בעודי מנסח את מודעת האבל שפורסמה היום בעיתון "הארץ", עלה על מסך המחשב, כמו מן האוב, טקסט קצר ומנוסח. אקרא אותו מילה במילה:

כשאני חוזרת לכתוב נעמדת מולי ההבנה העמוקה: תהליך היצירה מתחיל מאבל.

בניגוד למחשבה שהוא צריך להתחיל משמחה, תהליך היצירה יכול להתחיל מפרידה, מוויתור,

מכניעה, מהתרוקנות.

מהמקום החסר, מהמקום המבקש להתמלא מחדש.

אלה המילים של אלונה. משפטים לא ערוכים, בלי תאריך ובלי נמען. על המחשב שלי, על המסך שעלה מול פניי. אתמול, בשעה חמש אחר הצהריים.

אילון, נעם, גיורא.