לונקה,
חברתי שותפתי מורתי אחותי אהובתי… עוד הספקנו בערב החג, לפני ההופעה, לתאם את עניין החנייה ופתאום איבדתי אותך… עדיין מהדהדת בראשי קריאתך האחרונה בטלפון: רוניתקה.. וזהו. נאלמת. נדם קולך. ולחשוב שלא אשמע יותר את המתיקות הזאת…
אדוות הצלילים הנאצלים המעולים שלך, שכמעט מדי יום עטפת אותי בהם, יוסיפו להתפשט סביבי בכל יום ויום ולהתנגן בי לעולמים.
אני עדיין משוטטת הלומת כאב ברחובות ומחפשת אותך ואת כבר במקום אחר. מודה לאל על כל רגע במחיצתך ועל כל היופי והחכמה והאור שהכנסת לחיי.
לפני למעלה מעשרים שנה הפגיש בינינו, לצורך עבודה משותפת, חברנו המוזיקאי רמי הראל, כדי שהוא עצמו יוכל להתפנות בלב שקט להפקה המוזיקלית של המופע של נעמי שמר 'אלף שירים ושיר'. ומאז את ואני ביחד. כבר המון שנים. בכל כך הרבה נועם ועדינות, באהבה, בעניין, בנינוחות… בקרבה אמנותית-מוזיקלית-ערכית-תפישתית. אהבנו לשוחח בינינו על כל מיני דברים, לפעמים על יום קטנות ועל החיים השוטפים ולפעמים על דברים ברומו של עולם ועל תרבות: ספרות, קולנוע, מחול, אמנות, ג'אז ובאחרונה גם זן-בודהיזם. כמה העשרת את עולמי באופקים הרחבים שלך. על הספר 'סטונר' שנתת לי פעם במתנה שוחחנו במשך ימים כמו גם על סרטי אינגמר ברגמן שכה אהבת… למדת וחיבבת איטלקית. אמרת לא פעם שהמוזיקה היא שקרבה בינינו והצמיחה לנו ידידות נהדרת. הידידות הזאת שהלכה והעמיקה לאורך השנים, העלתה את הקשר המוזיקלי שלנו למדרגה גבוהה יותר – אני עם שירי הארץ שלי ושירי המשוררים והמשוררות ואת עם המוזיקה החובקת עולם שלך ועם מוטת הכנפיים הרחבה המרהיבה ועם הטעם המוזיקלי האנין, המשובח – עד כי היינו שותפות מלאות לדבר, כלומר למלאכה המוזיקלית, למעשה האמנותי הצנוע שלנו. השלנו מעלינו את כנפי התהילה והשתחררנו ממשקל עודף… לקחנו לעצמנו חופש לעשות את הדברים שלנו כהבנתנו ועל פי השקפתנו. נהגנו לפעמים להתלוצץ קצת על חשבון אותה תהילה חמקמקה ותובענית שבחרנו להתרחק ממנה, כדי לפנות מקום לדברים החשובים באמת.. כמה אושר מצאתי בתוך העושר הצלילי שזיכית אותי בו.
חרשנו ביחד את הארץ לאורכה ולרוחבה ובכל מקום, כשאנשים ראו או שמעו אלונה טוראל, אורו עיניהם והתרגשות של אמת אחזה בהם. ברגע שהתיישבת ליד הפסנתר כולם ראו מלכה. ואת היית קצת מבוישת אבל די נרגשת ומוחמאת מכל האהבה הזאת. בין אם היתה זאת כיתת מורים, מועדון במתנ"ס, אולם קונצרטים או היכל תרבות, את תמיד תמיד באותה הרצינות ואותה הדייקנות, אותה הענווה ואותה האחריות. בשבת נסענו משה ואני לכנרת לנעמי פולני לברך אותה על קבלת פרס ישראל. לפני הכל נעמי בקשה לדבר עליך… וכך היא אמרה בין השאר: "אלונה נפלאה, אחראית. היא לא תפעל באקראי, מה שהיא מוציאה במגע עם הפסנתר זה תמיד משביע רצון, משמח, פשוט אידיאלי, יוצא מן הכלל. כמו אלונה אין. היא עושה חיים נפלאים למזמר. כששומעים אותה מנגנת זה תמיד מספק כל כך".
בשבוע האחרון היו לך ולי הופעות ברצף, יום אחר יום אחר יום… היית במיטבך, מלאת אנרגיות ועם רוח טובה, בכל יום היתה לנו חגיגה חדשה. בכל יום, פינית לך זמן לשבת ולהתכונן ולהביא משהו קצת אחר, רענן. ותמיד גם הקשב, הפליאה והרגישות למה שרוחש מסביב: לציפורים, לעננים, לגבעות הפורחות או לחתול שחלף לו ביעף… ביום א' שעבר כשהחנינו את האוטו בקרבת בית יד-לבנים בקריית חיים, שם התקיימה הופעתנו, שמעת חתלתול מייבב… זיהית שהוא במצוקה. מיד לאחר שהתמקמנו עם הקלידים ועשינו באלאנס, חיפשת את אב הבית כדי שיעזור לך לחפש את החתלתול… זה הסתיים בטוב ויכולנו להתרכז בשקט בהופעה.
לפני 4 שנים כשהצעת לי שנתחיל להכין ביחד ערב שיוקדש כולו לשירים שלך, שמחתי מאד. התרגשתי. עבדנו למעלה משנה, גם על חומרים שהיו חדשים לי: 'תחנת הרכבת', 'עסק ביש' של מאיר אריאל… בזמן הזה זכיתי לקבל ממך שיעורי מוזיקה שהיו עבורי אוצר ממש. אמרת לי: רוניתקה, מוזיקה זה ספירה.. לחיים יש פעימה, ללב יש פעימה, דופק, קצב. הריתמוס זה השלד ועליו יושב כל השאר. תספרי לך, בשכבך ובקומך: 1-2-3-4, 1-2-3-4 או 1-2, 1-2 ותוכלי לשיר כל דבר. גם הבלדה הכי נוגה ולירית מושתתת על פעימה ויש לה קצב. לפני הופעתנו האחרונה ביחד, בערב שירי לוחמים ביהוד, באת עם הצעה להכניס ביט מתון, קצת בלוזי לשיר 'החיטה צומחת שוב'. התחלת לנגן ואני אחריך והקהל כולו איתנו שר בשיא הטבעיות… זה היה מרטיט לב – כל כך מקומי ובה בעת חובק עולם. עצב העבודה השחורה בשדות הכותנה הרחוקים נמזג לעצב שדות החיטה המוריקים (של הקיבוץ שאיבד כל כך הרבה בנים). הבלוז השחור השתלב בעדינות עם הבלוז הקיבוצי… וככה אפשר היה באמת לחוש את עצב העולם, להבין לעמקו את הרעיון היסודי שהבלוז הוא הפעימה, המקצב של הכאב. לעצב יש קצב…
מאז שאנחנו מופיעות ביחד הקפדתי שבכל הופעה שלנו נשיר כמה מהשירים שלך.. הקהל השתגע על זה. השירים באמת נהדרים אחד אחד. סיפרת לי שאחת לכמה זמן היית מקבלת חבילה של טקסטים, אותם התבקשת להלחין ונעתרת… שיר שהיה אהוב עליך ואת הטקסט שלו את בחרת להלחין, כתב אותו משה בן שאול: 'הכרם'. בעיני הוא מבטא אותך באופן הכי ענוג. ביקשת ממני לפני שנים שאלמד ואשיר אותו מדי פעם. התאהבתי בו. וזהו השיר שבחרתי לשיר לך היום. נוחי על משכבך בשלום מלכה שלי, ציפור השיר היפה האהובה שלי.
הכרם משה בן שאול / אלונה טוראל
הקיץ נפרד מן הכרם
במעוף אחרון של זלזל
זמורה מיותמת וטנא עזוב
ורוח ורעד גוזל
נוסעות ציפורים ברכבת ענן
מעל צמרות והרים
למטה תצרח מקהלת העורבים השחורים
ישובו עלמה וגם נער
לכרם, למצוא עוד ענב
אחר יסגרו את השער הדק
וחרש ירדו אל הסתיו
מטפחת נותרה בסוכת השומר
וכובע של קש מקומט
וזכר שועל שחיבל באשכול המוסקט
לפתע כבה הירח
בין גשם טורד ועבים
הרעם יכה ויאיר הברק
על כרם וזוג אוהבים
אך שוב יעלו ניחוחות הסמדר
אביב מטפס בכרמים
לכרם ישובו אזי שועליו הקטנים
(ההספד בהלוויה, שהתקיימה ב13.5.19)
