אריאל הורוביץ
אני זוכר אותך אלונה
שמורה כמו תרופה בבית מוצל וקריר.
וכשצעדתי לתוך החדר פנימה
את הבל העולם הייתי מאחור משאיר.
כתפייך רעדו קצת כשצחקת
וגור החתולים שאספת ושהנקת
זקף אוזן כשניגנת את החלום של דביוסי
באצבעות שידעו איך לחולל ניסים.
את ערבבת הכל אלונה,
את הקלאסי והג'אז עם הרוקנרול.
אישה שאין לה ז'אנר רק ניצוץ בעין
וסקרנות של ילד שלא מפסיק לשאול.
הקיץ לא ריחם על שום פינה בארץ
ורק בין קירותיך רוח של פסגות הרים.
בשום אופן לא הסכמת שאשלם על השיעור,
פשוט הודעת לי שאנחנו חברים.
אנחנו חברים אלונה – חברים לנצח.
כי השיעור הרי אף פעם לא נשכח.
כששוב ארצה לברוח מהבל העולם,
אדבר איתך אלונה,
אדבר איתך.
ורד פיקר – על אלונה האהובה והמיוחדת במינה
השנה 1986, אני בת 15, יושבת בסלון בית הוריי בנצרת עילית וטוחנת בלי סוף את אלבום המופת של נורית גלרון ״משהו בלבבה״. ה׳אבא והאמא׳ של האלבום פורץ הדרך הזה הם אילן וירצברג ואלונה טוראל. מביטה כלא מאמינה בקרדיטים ורואה את שמה ומבינה שמותר לחלום. שמותר להיות פסנתרנית אישה בתוך ערימת גברים ולהרגיש שווה
מה שלא חלמתי, זה שכעבור 15 שנה נוספות אשב כמו משוגעת להוציא את התפקידים המופתיים האלה ואנגן עם נורית בעצמי ושמדי פעם אלונה המלכה, ההשראה, ההפריה, התעוזה, העיניים הצוחקות והיפות, תתארח בהופעות. ואז ליבי נולדה. ונסענו כולנו דרומה להופעה עם נורית, כשבתיק יש לי משאבת חלב ובבית תינוקת. והנסיעה ארוכההה, והייתי חייבת לשאוב. ואלונה באה איתי לחדר צדדי ופתחה ברז כדי שיהיה רעש שיעמעם את טרטור המשאבה וצחקנו מהסיטואציה הביזארית, כי משאבת הנקה זה לא בדיוק סאונד של רוק׳נרול. ולא האמנתי. לא האמנתי שפעם הייתי בת 15 והערצתי את אלונה ושהנה אני בת 30 ומעריצה את אלונה ברגע כל כך אינטימי ושגם כשליבי כבר בעצמה תעבור את גיל 15 אני עדיין אעריץ את אלונה.
כעבור כשנתיים פנתה אלי שאחליף אותה למספר הופעות ביוסי בנאי. רעדתי מלהיכנס לקצה נעליה, אבל נעניתי. בחרדת קודש ובפאניקה ובמורא גדול. עשינו שתי פגישות חפיפה המשולות אצלי לעשר שנות לימוד. גמאתי וגמעתי את אינסוף השראתה, הפעלתי את כל ההומור שלי כדי להסוות את ההתרגשות והתפללתי שלא אאכזב אותה. התאמנתי עד דק ובזכות ההחלפה הזו ביוסי בנאי הגיעה לחיי בעקיפין, למחרת בבוקר, הפקה אחרת באותו משרד (כספית) עם אמן שאני מתענגת לעבוד איתו עד היום: יהונתן גפן.
חוב עצום אני חבה לך, אלונה.
אנחנו בשנת 2019. לשמחתי הרבה יש המון מוסיקאיות נשים על הבמות, אבל עדיין יוצא שרוב חיי אני בסביבה גברית. מעולם לא הרגשתי נחותה לידם, מעולם אף מוסיקאי גבר לא גרם לי להרגיש נחותה לידו, אני תמיד באה ומרגישה שווה ואני נהנית מכל רגע במחיצתם. וזה בזכותך. כי את החלוצה, את סללת את הדרך.
ועוד לא דיברנו על שירייך. עוד לא דיברנו על: ״אחד חולמני״ – הלחן בו כל הידע, הלב, ההומור והחכמה שלך מושפרצים החוצה ומתמזגים עם המילים הנהדרות של תרצה אתר.
ועוד לא דיברנו על שתי הפעמים שנים אחורה לפני יוסי בנאי בהן פנית אלי להחלפות ושיקרתי שזה נופל לי על הופעה אחרת. כן. שיקרתי לך. סליחה. שיקרתי כי הייתי ילדה מבוהלת, שיקרתי כי פחדתי פחד מוות מלאכזב אותך, שיקרתי כי נבהלתי מגודל האחריות, שיקרתי כי את אלונה טוראל, שיקרתי כי לך אין תחליף.
יהי זכרך ברוך. את סלע בתרבות ומותך הוא סלע על הלב.
שלום חנוך
המילים שבאות לי לומר
לא מוצאות את עצמן בפרהסיה.
לך הייתי אומר,
אם היינו לבד,
שאהבתי אותך,
גם אחרי שיצאתי לפנסיה.
את, הפסנתר,
ואני עם גיטרה ביד,
נפגשים בשבילים יפי נוף, שובי לב,
מתעטפים בצלילים,
קרובים עד כאב.
אבל להופיע עוד פעם לא הספקתי איתך.
מה הטעם עכשיו לומר
מילים שאמרתי רק לך.
