המוזות שלנו הכירו לפנינו. אלונה קראה את השיר שלי 'יום שני' במוסף 'תרבות וספרות' של הארץ, סיפרה שנדלקה עליו ומיד שמעה אותו מתורגם למוזיקה. לא ידעתי אז שאלונה הייתה אחרי תקופה ארוכה של הפוגת יצירה. אבל דרכן של המוזות שהן נושבות בעולם ומטיילות להן בין יוצר ליוצר, מציתות אותנו זה בזה. שמחתי מאד כמובן ואחר כך נפגשנו. הבנתי עד כמה רב היה המשותף בינינו.
מעבר לשכבת הגיל, היינו שתינו רגישות לבעלי חיים, גידלנו חתולים והאכלנו גם כאלה שלא היו "שלנו", אני זוכרת את החתולים שהסתובבו ליד ביתה, איך טיפלה בהם והשקיעה בהם טיפול רפואי אף שלא הייתה משופעת באמצעים. איך אהבה את שק ה'קטלי' שמצוי אצלי תמיד בבגאז' למקרה הצורך בדרכים, לשתינו הייתה לנו נפש לזה ורגישות המלווה לא פעם בצער בעלי חיים.
היינו שתינו מכורות למילים, שומעות את כל תיבה התהודה שלהן, את השפה שבתוך השפה, פרפקציוניסטיות בכל מה שקשור ביצירה ומודעות לכוח הריפוי שלה. אבל מלבד התדר הזה, חיינו גם בתדרים אחרים, כאלה של מלאכת החיים, שטויות, עניינים שבלב וכל מה שיש בין חברות נפש. גם אחרי תקופה שבה לא התראינו הרבה, יכולנו תמיד להתחבר לאותה נקודה ובאותה אינטימיות, כאילו לא עבר זמן.
אחרי אותו השיר, אלונה חזרה בגדול לג'אז והלחינה בטרנס שיר אחר שיר. ראיתי בזה זכות גדולה. הפרשנות המוזיקלית שלה הייתה מרתקת, דרכה הבנתי פתאום אחרת גם את השירים של עצמי והרגשתי איך נוסף להם נדבך אחר נדבך מהסוג שלא פיללתי. הכישרון שלה היה אדיר, גם כפסנתרנית מחוננת וגם כמלחינה שיכולה לרשום לעצמה קילומטראז' מרשים ביותר של שירים המבוצעים על ידי גדולי הזמרים בישראל.
נהגנו להיפגש אצלי בכפר, או בביתו של בן זוגה גיורא, יושבות ליד הפסנתר, לפעמים רק שתינו ולפעמים עם אחת הזמרות שביצעו את השירים. רמת הפרפקציוניזם שלה גבלה לפעמים במשעשע, כי היא למרבה הצער לא יכלה לשיר, אבל ציפתה לשווא מכל זמרת להגיע לשלימות שאיננה בנמצא. ישבנו עם רונית רולנד, עם אפרת גוש, עם יעל קידר ומאיה משעול בתי, עד שלבסוף, אחרי שעות של הקלטות אולפן עם טובי הנגנים, העמדנו מופע בשם 'פפואה ניו גיני' שהתקבל ב 2007 לפסטיבל ישראל והועלה בהצלחה גדולה. הזמרת הייתה חברתי קורין אלאל. היינו חתיכת שלישייה. המופע המדהים הזה שבו השתתפתי גם אני שזרמתי בין המוזיקה לשירים, נשאר לרוע המזל ללא תיעוד. ההקלטות קיימות, רבות מהן, אבל לא נמצא מפיק או בעל מאה, שיוכל להרים את הפרויקט לאלבום, ואני מקווה מאד שיום אחד יימצא אדם כזה.
מאד אהבתי את אלונה. את השקט שלה, את האיטיות האופיינית לה, כאילו התקיימה באיזה קצב אחר, פנימי, בחוקיות אחרת שלא כמו כולם. תמיד נראתה לי יפה כל כך. יופי הנובע מפשטות נעדרת פוזות. היא הייתה אחת הקוראות החשובות שלי, ותמיד כשכתבתי ועדיין כשאני כותבת, אני רואה אותה בעיני רוחי. את מותה חוויתי כמחטף. אני מלאת געגועים.
