שנה בלי אלונה, שהייתה לי חברה, מורה ושותפה.
זה מוזר כל כך שהיא איננה, אני לא מתרגלת. המון פעמים מתחשק לי לשלוח לה הודעה או להתקשר, ואז אני נעצרת.
אני חושבת עליה לעתים קרובות. נזכרת בשעות הארוכות שהעברנו בדירה החמימה והמבולגנת שלה בגבעתיים ובשיעורים שנמשכו כמעט תמיד עד אמצע הלילה. אחר כך, כשכבר הייתי בדרך הביתה, היינו עוד מדברות קצת בטלפון כי תמיד נשאר משהו שלא סגרנו, וממשיכות להתכתב גם אחרי שכבר הגעתי.
מתישהו החלטנו להקליט יחד אלבום. אלונה הפיקה אותו, ובחלק מהשירים גם ניגנה. הקסם הזה, שקרה כל פעם שנגעה בקלידים הוא חד פעמי ובלתי ניתן לשחזור. והוא קרה תמיד. אפילו כשרק רפרפה רגע קצר על הפסנתר כדי להדגים משהו בזמן שיעור. ״אלונושקה,״ הייתי אומרת לה, ״את כל כך מוכשרת, את חייבת לעשות עם זה משהו!״ וכל פעם זה הצחיק אותה מחדש.
חסרות לי השיחות שלנו, וחסרים גם הוויכוחים. אני מתגעגעת להבנה הדקה שלה; לכושר האבחנה ולניסוחים המדויקים; לרגישות הנדירה לכל זיוף – לא רק במוזיקה; לרצינות הגדולה שבה התייחסה גם לדברים קטנים לכאורה; למראה האצבעות שלה על הקלידים; לתה התפוחים שהיינו שותות אצלה בבית; לחוש ההומור.
אני בת מזל שהספקתי להכיר אותה.
היא חסרה לי מאוד.
